שובו של "קץ הדמוקרטיה"

השמועות מהמו"מ הקואליציוני על שינויים במערכות המשפט והאכיפה עוררו גל חדש של שיח "קץ הדמוקרטיה". מדובר במדרון ארוך במיוחד, שהרי השיח הזה רודף אותנו כבר יותר מ־40 שנה, מאז מהפך 77', ולמעשה מאז הקמת התנועה הרוויזיוניסטית בשנות ה־20 של המאה הקודמת.

אורי כהן ואיתן אורקיבי עמדו במחקרם על האופן שבו מהפך 77' תואר על ידי האליטה האינטקלטואלית בישראל במונחים של "טוב" מול "רע"; "דמוקרטי" מול "דיקטטורי"; "חילוני נאור" מול "דתי קנאי", ועוד. לטענתם, אליטה זו הפכה בן־לילה למבקרת חריפה של השלטון החדש, מבלי שזה כלל הספיק לנקוט צעד כלשהו שיפגע בה ובערכיה. לימים התברר שהאליטות הביורוקרטית, המשפטית, התרבותית והאקדמית נותרו ברובן המכריע על מקומן בכל מוקדי ההשפעה, מה שלא הפריע להן להמשיך באותו שיח. רעיונות דומים הושמעו גם במערכת הפוליטית: נציג המערך אברהם כץ־עוז, לדוגמה, הזהיר במאמרו "הפשיזם - סכנה מוחשית" לפני בחירות 1981, ש"אנו עדים בימים אלה לבנייתו של הפשיזם הישראלי החדש". 

בעשור האחרון מתלווים לשיח "הדמוקרטיה בסכנה" געגועים לרוויזיוניסטים של פעם. משה יעלון הצהיר לאחר התפטרותו ב־2016 כי "זה לא הליכוד שהצטרפתי אליו, לא הליכוד של ז'בוטינסקי". בתחרות הגעגועים לז'בוטינסקי יזכה כנראה חבר הכנסת של מרצ עיסווי פריג', שבאפריל 2014 הביע את דאגתו מכך ש"הליכוד נטש את מורשת ז'בוטינסקי". לא ברור אם געגועיו נשואים לליברליזם של ז'בוטינסקי, או שמא לקיר הברזל מול הערבים. הגעגועים לז'בוטינסקי הגיעו אפילו למכון הישראלי לדמוקרטיה, בחוברת שפרסמו מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס ב־2012, בנושא "דמוקרטיה, שוויון וזכויות הפרט לפי זאב ז'בוטינסקי".

האהבה המאוחרת לז'בוטינסקי היא כמובן סלקטיבית ומוצגת בלי הלאומיות הבלתי מתפשרת וללא קיר הברזל הריאליסטי. בימי חייו ושנים רבות אחר כך היה ז'בוטינסקי שם נרדף לפשיזם בפי השמאל. הפשיזם שבו הואשם ז'בוטינסקי, בדומה לשיח העכשווי על הסכנה לדמוקרטיה, הוא לא יותר מאמצעי רטורי לניגוח יריבים פוליטיים בשם ערכי הדמוקרטיה, כביכול.

לנוכח הגל הנוכחי של "קץ הדמוקרטיה", מומלץ להציץ בשני מדדי הדמוקרטיה המובילים בעולם בעשור האחרון. במדד של מכון המחקר Freedom House, שפורסם לאחרונה, ירדה ישראל לציון 78, אולם לאורך שש השנים האחרונות ישראל נעה בין 81 ל־78, טווח המעיד על יציבות ולכל היותר על ירידה קלה, בוודאי לא על "הידרדרות" או "סכנה" לדמוקרטיה. בסיבות להורדת הדירוג: חוק הלאום והאיסור על "שוברים שתיקה" להופיע בבתי ספר. אם אלה הפגמים הגדולים בדמוקרטיה שלנו, המצב הוא טוב. 

במדד Democracy Index האחרון של ה"אקונומיסט" הבריטי נכללו רק 20 מדינות בקבוצת הדמוקרטיות המלאות בטווח הציונים 10-8, ולאחריהן עשרות מדינות המוגדרות כדמוקרטיות עם ליקויים. ישראל נחשבת אמנם לדמוקרטיה עם ליקויים, אולם היא ממוקמת קרוב לדמוקרטיות המלאות עם הציון 7.79. חשובה יותר במדד זה היא מגמת השינוי החיובית, המפוררת את הטענה המופרכת בדבר "הידרדרות הדמוקרטיה". מאז 2006 ישראל עלתה בהדרגה ובעקביות מהציון 7.28 והמקום ה־47, עד לשיא של 7.85 מלפני שנתיים ולמקום ה־30 כיום. מנתוני מדד זה, ובמבט כולל על העשור האחרון, עולה שהדמוקרטיה הישראלית לא רק שאינה מידרדרת, אלא רושמת מגמה כללית של שיפור. ישראל ממוקמת בין צרפת שמעליה לבין בלגיה שמתחתיה. ארה"ב ממוקמת במקום ה־25, חמישה מקומות מעלינו. 

יש בוודאי עוד מה לשכלל ולשפר בדמוקרטיה הישראלית, אולם שיח "קץ הדמוקרטיה" הפורץ שוב ושוב ללא קשר למציאות, הוא לא הרבה יותר מתעמולת ניגוח של השמאל. מעולם לא היה לו קשר למציאות, וגם כיום הוא בוודאי לא יועיל לשיפור הדמוקרטיה בישראל.

פרופ' אשר כהן הוא ראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן