"כאשר נכנעת החוקיות לכוח והמוחלט המוסרי נכנע לרלטיביזם, משתררת אפלה גדולה ואי אפשר עוד להבחין בין מלאך לשטן". דברים אלה, שכתב פול ג'ונסון על סין, נראים רלוונטיים לישראל על רקע הוראת בג"ץ לאפשר את השתתפותם של משפחות מרצחים ערבים מיו"ש בטקס הזיכרון המשותף. דברי ג'ונסון ממחישים את הסכנה הנשקפת מהעוצמה ומההשפעה שצברו גורמים שנטלו לידיהם סמכויות יתר ורוקנו חלק מהחוקים מתוכן. "חוק המאבק בטרור" הוא זה שנפגע הפעם מהחלטת בג"ץ, אם הדבר לא הובן.
אך יותר מכל מלמדת החלטת בג"ץ על אובדן האמונה בצדקת דרכו של המפעל הציוני בקרב חלק מהחברה, אשר "שכח שאיתו הצדק", כנבואתו של אלתרמן. אחד הגורמים שהכהו את מוחו של אותו קומץ הוא תהליך הנמשך מאז הקמת המדינה, של יצירת סימטריה בסכסוך הערבי־ישראלי, הנובע מרגשות אשמה ומייסורי מצפון על ה"עוול" שנגרם לערבים במלחמת השחרור.
הדבר מופיע בזיכרונותיהם של השותפים לרקימת הסכמי אוסלו. כך לדוגמה כתב יאיר הירשפלד, מאדריכלי ההסכם: "מאות שנים לחם העם היהודי נגד דיכוי: לכן היה עלינו להיאבק נגד הפיתוי של דיכוי עם אחר". ובמקום אחר קבע, בסילוף היסטורי, כי "החזון הלאומי וצורכי הקיום הישראליים ושל הפלשתינים כאחד נשענו על מסורת דתית ולאומית של מאות שנים שקידשה אלימות".
דוגמה נוספת סיפק אורי סביר, מנכ"ל משרד החוץ בזמן הסכמי אוסלו: "ישבתי בחברתם של עוזי דיין ועבד אל־ראזק יחיא, שבהה, שקוע בהרהורים אל השקיעה המרהיבה בים. 'אתם רואים?', אמר והצביע אל החוף, 'זו טנטורה. שם נולדתי'. 'כן, באמת?' אמרתי בתחושה של אי־נוחות. שיחה על מקומות לידה הזכירה לנו תמיד עד כמה ניטש המאבק הזה בעיקרו של דבר על אותה ארץ עצמה - ועד כמה היה חשוב לשוב לחַלקה, אחת ולתמיד".
על מגמות פייסנות וכניעה אלו, עם רוצחים שנכשלו במזימתם, אפשר להשיב בדבריו של הסופר אהרון מגד על ה"היסטוריונים החדשים", הטוענים כי ישראל אחראית במידה רבה להיווצרות בעיית הפליטים ב־48': "ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה יכולה להתמקד בסבל שעבר על הגרמנים מהפצצות בעלות הברית ומהפלישה לעריהם, וזה יהיה מבוסס על עובדות, לגרמנים זה באמת היה נורא. כל מה שצריך לעשות זה רק לעוות את הפרופורציות".
ואת רגשות האשמה, הטורדים את מנוחתם ומעיקים על נפשם המסוכסכת של גורמי השפעה במדינה, אפשר היה ליישב בדברים שכתב בימי העלייה הראשונה פרופ' יוסף קלאוזנר: "כל תקוותנו, שבזמן מן הזמנים נהיה אדונים בארץ אבותינו, אינה מיוסדת על החרב ולא על האגרוף, אלא על היתרון הקולטורי שיש לנו על הערבים והטורקים, ושעל ידו תגדל השפעתנו בארץ מעט־מעט, וסוף־סוף ישתעבדו להשפעה קולטורית זו גם תושבי הארץ מפני שימצאו בה תועלת וברכה לעצמם".
למרבה הצער, תקווה תמימה זו של הציונות, אשר התנפצה אל מול הטרור הערבי, לא הגיחה מבעד לאפלה שירדה על כהי המוח.
יהודה שלם הוא דוקטורנט באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר במכון אריאל לביטחון ולתקשורת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו