את יום הזיכרון הזה ראוי לציין בסימן הנעדרים והחללים שמקום קבורתם לא נודע.
ראוי לזכור היום שיש ממשפחות שכולות בישראל שאין להן חלקת קבר לפקוד את יקירן, אין מי שיניח אבן ואין מי שיניח דגלון על קברם.
החזרת גופתו של לוחם צה"ל זכריה באומל ז"ל, שנהרג בקרב הקשה בסולטן יעקב, העניקה לנו רק בחודש האחרון תזכורת כואבת לכך שיש עוד חללים שלא זכינו להביאם לקבר ישראל. כאב שכול, אני מודה שחלקת הקבר מעניקה לי ולמשפחתי, כיום ובחלוף השנים, גם את ה"נחת" שבננו, סגן קובי בן־שם - חלל צה"ל שנהרג באסון המסוקים - נח עם 72 מחבריו על משכבם בשלום.
חשוב לי דווקא בערבו של יום הזיכרון, לזכור ולהזכיר שיש 173 משפחות בישראל שאין להן חלקת קבר לפקוד. חלקם הגדול חללי מלחמת השחרור, אסון הצוללת אח"י אילת, חללי קרב סולטן יעקב, קרבות התשה ותאונות אימונים, וכמובן לוחמי גולני וגבעתי אורון שאול והדר גולדין.
עלינו להעמיד את עצמנו במקומם של ההורים. מאבקם של ההורים הרוצים לראות את בניהם בחזרה, הוא חלק בלתי נפרד מאותה מורשת. במאבקם הם משאירים בנו את החותם הערכי. אבוי לנו כחברה אם לא יהיה מקום למאבקם.
אנחנו צריכים להרים על נס את המורשת המקדשת את ערך מצוות "ושבו בנים לגבולם". צה"ל הוא אחד הצבאות היחידים בעולם שגם אחרי 71 שנה ממשיכים להפוך כל אבן כדי להחזיר את הבנים הביתה.
אנחנו נמשיך לעמוד לצידם של ההורים היקרים, שעושים ועוד יעשו את מה שמצופה מאב ומאם שמבקשים להחזיר את הבנים הביתה. זו מורשתם, מורשתנו.
הממשלה והמדינה צריכות להמשיך לפעול רבות למען השבת גופותיהם של החללים, בעיקר באמצעות היחידה לאיתור נעדרים. היחידה עושה מאמצים כבירים להגיע אל מקום קבורתם של החללים, לצד גופי המודיעין שפועלים כל העת להביא שביב של מידע. שביב של תקווה למשפחות. אנחנו מחזקים, זוכרים ולא שוכחים.
הכותב הינו יו"ר ארגון יד לבנים
