שנה לפני, בגבעת התחמושת, סמ"ר אביתר תורג'מן קיבל את הכומתה האדומה בסיום המסע. בדרך לטקס היתה תאונה קשה ומאיר, אבא שלו, נפגע מאוד חזק. התחילה תקופת שיקום.
המ"פ, דידי, בא לבקר אותו כמה פעמים ואמר לו שיישאר עם אבא כמה שצריך. השבועות חלפו, השיקום התארך, והגדוד עלה לחרמון לתעסוקה מבצעית. אז דידי ואביתר החליטו שיחזור לפלוגה, ומתי שאפשר ייסע לעזור בבית. הוא היה איתנו כל התקופה, ניסה לשלב בין העולמות, נקרע בין הבית לצבא.
בהזדמנות אחרת פגשתי אותו בעמדת שמירה באיזה בוקר בעמדה נידחת, עומד ומחייך את החיוך הכי גדול שאתם מדמיינים. מקמץ במילים ומדבר על בית, וכמה הוא נקרע בין המשפחה לפלוגה, וזה שהוא צריך להיות עכשיו זה שמטפל באבא שתמיד היה הרוח החיה של הבית, ופתאום ביום אחד הכל השתנה. "אני חזק, המג"ד, והכל יהיה בסדר ואני אוהב את הפלוגה ואת החברים וחשוב לי להיות כאן".
נגמרה התעסוקה המבצעית והלכנו לאימון. אביתר, לוחם בפלוגת המסייעת, נבחר להיות קשר של מפקד המחלקה, עומרי. עומרי מספר שאביתר היה האבא של החיילים במחלקה: מרים אותם ברגעים הקשים, נותן טפיחה על השכם כשקשה, עושה מורל. "תמיד שאל אותי שאלות וחייך". עוד הספיק לצאת לחופשת שחרור עם המחלקה, חופשה שנגמרה מהר כי התחיל מבצע שובו אחים ואחריו צוק איתן.
חודש וקצת אחרי שהכל התחיל, אנחנו הולכים בטור גדודי ארוך בלילה חם ולח של מערב הנגב וחוצים את הגדר לעזה. נכנסנו להתקפה על מרחב בתים בתוך חאן יונס ושם היתה ההיתקלות הראשונה. זה התחיל במטען, ואז היה ירי מכמה מקומות, ורימונים, ואר.פי.ג'י וכל מה שהיה להם שם. היו פצועים בכוח, ובאחד הבתים התבצרו מחבלים וירו מהחלונות. אביתר התמקם בגרם המדרגות כדי לירות על המחבלים שבבית הסמוך, ועוד הספיק לירות כמה כדורים עד שנפגע פגיעה קטלנית.
לפעמים אני נזכר בלילה של הכניסה לעזה. היינו שם מלא לוחמים, אבל אני יכול לנחש שכמה שהיה חם עם כל הציוד הזה עלינו והקסדה המעיקה על הראש, אביתר בטח הלך שם וחייך את החיוך הזה שלו כל הדרך.
אל"מ קובי ולר, סגן מפקד אוגדת עזה | מפקד גדוד 202 של הצנחנים בצוק איתן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
