השורות הבאות הן דיווח על הלך הרוח ההולך ומתפשט במקום עבודתי, תאגיד השידור הישראלי, שהוקם על חורבות רשות השידור. מאות עובדים שוב מודאגים מפני עתיד קודר ואובדן פרנסתם. חלקם כבר פוטרו בעבר, כאשר חוסלה רשות השידור. נכחתי במסיבת העיתונאים שבה נמסרה בשורת הסגירה. ח"כ יאיר לפיד, אז מיש עתיד והיום איש כחול לבן, ביטא שביעות רצון וסיפוק מהסגירה, באומרו: "היום חתמנו על תעודת הפטירה של רשות השידור".
ייתכן שיהיו חברי כנסת שיביעו "שביעות רצון" מתעודת פטירה נוספת, שעליה תחתום הממשלה הבאה. מדובר בידיעות שבקרב סיעת הליכוד, ואלי גם בסיעות ימין אחרות, מתגבשת הדעה כי יש לקצץ סכום של חצי מיליארד שקלים מסך כל תקציב הפעילות של התאגיד, העומד על כ־800 מיליון שקלים. אם אכן ימומש האיום, יחדל התאגיד לתפקד. לכל היותר, לאחר פיטורים המוניים שיבוצעו עקב הקיצוץ, ייוותר גוף שידור "רזה", סמלי בלבד, כדי שלא ניתן יהיה לבקר את הממשלה על חיסולו הסופי והמוחלט של השידור הציבורי בישראל.
כל חיי המקצועיים הועסקתי בשידור הציבורי, שהאיומים הבלתי פוסקים לסגירתו נתמכים בנימוק שכמות המאזינים והצופים בתוכניותיו אינה מגיעה להיקפי הצפייה בטלוויזיה המסחרית. מדוע, בכלל, נזקקת ישראל לשידור ציבורי, הממומן מכספי הצופים? שואלים מתנגדי השידור הציבורי, וקובעים שאפשר להסתפק בערוצים המסחריים ובתחנות הרדיו האזוריות.
אמנם, בתחרות על סקרנות הצופים מנצחים הערוצים המסחריים לא אחת. אבל לא אוכל להימנע מלשבח כאן את רמת התוכן הגבוהה של שידורי תאגיד השידור, למרות היותי מועסק בו. מי שיחשוד שמחמאתי נועדה לרצות את מנהליי, קברניטי התאגיד, רשאי כמובן להוסיף ולחשוד. אם אכן ימומש הקיצוץ בתקציב התאגיד, יהיה די והותר זמן ומקום להתווכח על כך.
עם זאת, ראוי לציין בהזדמנות לא חגיגית זו שבמדינות דמוקרטיות רבות פועלים גופי שידור ציבוריים, שבדומה לתאגיד הישראלי נאמנים לתוכן תרבותי בעיקרו, ולא בידורי.
זה עתה הסתיימה הקרנתה של הסדרה התיעודית הנהדרת על המעברות שיצרו בתאגיד. אין כל ביטחון שערוץ מסחרי ישראלי היה מייחד זמן שידור כה ממושך לנושא היסטורי־חברתי זה, שחשף ימים לא קלים, עתירי משמעות, בתולדותינו. כזו היתה גם הסדרה "עמוד האש" הבלתי נשכחת, שהופקה על ידי רשות השידור.
דומה אפוא שיש מקום ואף צורך גם בתכנים אלה, ויש גם קהל צופים המעדיף את "מעברות" ואת התוכן התיעודי והתרבותי על פני משדרי הבידור בערוצים המסחריים. אולי יש מקום לעצב, וללא איומים בקיצוצי תקציב, מציאות שידורית זאת: דו־קיום בשלום, ללא כל תחרות מטורפת, ללא מלחמה חמה, בין הציבורי לבין המסחרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו