2,000 שנה חיו יהודים באירופה - ושנאו אותם כהוגן. שנאו אותנו כמו שלא שנאו איש בהיסטוריה. לא היתה דרך יצירתית אחת של התעללות שהמוח האנושי הגה שלא נוסתה על יהודים. והיהודי ספג וספג. הוא לא התפרע, הוא לא נאבק, הוא לא איים, הוא לא פוצץ אוטובוסים והוא לא חטף מטוסים. הוא היה שם כדי לחטוף.
יהודים פחדו, ורצו לחיות. על אף היחס הנורא ומספרם המצומצם, היהודים תרמו לציביליזציה יותר מכל עם או אומה אחרת. ובכל זאת היהודי התקבע כקורבן.
בכל עת, אני חוזר וממליץ על ספרו של עמוס איילון "רקוויאם גרמני". איילון האוניברסלי, ההומניסט, איש "הארץ", ביקש להציג את השואה כתאונה היסטורית. הסתעפות אקראית. היהודים היו אמורים להשתלב בגרמניה אבל בקריאת הספר, דף אחרי דף, מתברר שהכתובת שאגה מהקיר באותיות קידוש לבנה. ככל שהצלחתם גדלה וניסיונם להתקבל בחברה גבר - הסכנה התקרבה. ספר זה הוא מעשה בלעם. בא לקלל - ויצא מברך.
לאחר הבחירות בגרמניה בנובמבר 32', שבהן נחלשה במקצת המפלגה הנאצית, יצא עיתון "הארץ" בכותרת: "קץ הקריירה של היטלר". בפרשנות שהתפרסמה נכתב: "שנאת ישראל, על כל הקסם שיש בה לגבי המונים חשוכים בשעת חירום, אינה מטבע עובר לסוחר בגרמניה: יותר מדי תרבות ספג העם הזה, שיוכל להסכים לדרישת איפה ואיפה... ביחס לאזרחים היושבים במולדת אחת".
את הסוף אנחנו יודעים. מהגורל היהודי לא בורחים, או כפי שאמר אלברט איינשטיין: "היהודי הנוטש את אמונתו נמצא במצב דומה של חילזון שנוטש את קונכייתו, הוא עדיין חילזון".
גזא רוהריג מתוך הסרט "הבן של שאול" (2015)
הבית של מפקד מחנה ההשמדה מיידנק, קרל קוך, נותר על עומדו. בית קטן בפתח המחנה, מרחק קצר משיכוני העיר לובלין. קוך היה טיפוס נאלח, אבל אשתו אילזה, מנהלת חשבונות מדרזדן, היתה בת שטן. לגברת קוך היה אוסף אהילים עשוי עור אדם, שאותם בחרה בעצמה. כמה מאות מטרים מהבית, בקרמטוריום של מחנה ההשמדה, עדיין נשמרה האמבטיה ששימשה את אנשי האס.אס שתפעלו את המשרפות. המים עברו בצינורות, שהתחממו באש התנורים, שבהם נשרפו יהודים.
אמבטיה ואהילים - אנדרטה לרוע הגרמני, ליעילות, לעובדה שהיהודי נוצל עד תום. רכושו נשדד, כבודו נרמס, שערו נגזז, שיניו נעקרו, עורו הפך לאהיל וגופתו שימשה חומר בעירה לספא של קצינים נאצים. כל אלה מספרים כיצד גרמניה איבדה צלם אנוש, כיצד אנשי מילואים, אנשי משפחה למופת, אנשים "רגילים", רצחו יהודים לתוך בורות ביערות אילמים.
ושם, בתא הגזים של מיידנק, חברי עופר האן ואנוכי הנחנו תפילין וקראנו "שמע ישראל".
סערת דברי הרב גיורא רדלר ממכינת עלי לא הפתיעה, אלא שוב הצביעה על הצורך הבלתי פוסק של התקשורת להזדעזע מרבני עלי, וגם על הבורות של לא מעט עיתונאים.
הרב רדלר הדהד דיון היסטורי מנומק. בדברו על מהות נשית וגברית עלתה בין השיטין דמותו הבזויה של אוטו ויינינגר המשוקץ, יהודי אוטו־אנטישמי שכתב את אחד החיבורים הנאלחים בכל הזמנים, "מין ואופי", שבו פרק הוקדש ליהדות, שאותה השווה לנשיות. מאז, ובפרט בתקופה הנאצית, כותבים אנטישמים עושים בוויינינגר שימוש נרחב.
גם באמירות הרב רדלר על מושג השואה לא היה חדש; הוא בסך הכל חזר על העמדה היסודית במשנת המשורר הנביא, אורי צבי גרינברג, שהתנגד בתוקף למושג "שואה". מבחינת אצ"ג, השואה היתה חלק מרצף ייסורי הגלות ומשנאת הגויים.
אצ"ג הקדיש את נאום קבלת פרס ביאליק, שהוענק לו ב־1955, למלחמה בשימוש במילה "שואה". נאום מדהים שבו שופך המשורר אש וגופרית. "היהדות המודרנית לא פיללה שיבוא כיליון איום זה והיא קוראה לכך: 'שואה'. והרי כיליון זה לא בא מיד הטבע, מפי הר פרצים כמו האטנה, כי אם מיד העמים יושבי־ביתם־באירופה, שבכל הדורות לא רצו לסבול קיומה של אומה יהודית אקס־טריטוריאלית בתוכה: תוצאה הגיונית פשוטה־בתכלית, כסיכומו של ספרות־חשבון־מלא: כך סופם של חיי גופים יהודים־גולים במקומות שאין רוצים בהם, ששונאים אותם עד היסוד. הגויים אמרו שם תמיד שישמידונו, עד שקיימו".
"הסיפור האמיתי הוא לא האיסור הפרימיטיבי לאכול מאפי דגנים ולשתות בירה. הסיפור הוא הכניסה לצלחת ולכוס של החילונים באמצעות המונופול המאפיוזי של הכשרות". כך כתב אורי משגב במאמר ב"הארץ" בפסח האחרון, תחת הכותרת "החמור החילוני חייב להתעורר".
התלבטתי אם להתייחס. מדוע להעניק רוח גבית לעוד מאמר מגוחך של מר משגב? אבל תגובות הקוראים למאמר שכנעו אותי, כי הן מייצגות רוח התקופה של חלק מעמנו היקר כלפי יהדותו.
מצאתי בתגובות שנאה עזה, חסרת היגיון, למסורת. זה מתחיל ב"איסור פרימיטיבי" של משגב וממשיך במגיב בשם יורב, שכתב בתגובה 189: "זה לא ייגמר עד שזה ייגמר רק במלחמת אחים. הבעיה אינה בדת אלא באופי של מחזיקיה. אופי שתלטני לכל ננו דבר הנראה למי מהיהודונים כחורג מהמצוות". "יהודונים".
מגיב אחר הציע להקים מחתרת חמץ שתפזר בפסח חמץ בכל מקום, במטרה להכעיס ולהרגיז. מגיבים הריעו לו. אני הזדהיתי עם תגובה 104 של צחי: "בברלין בפרט ובאירופה בכלל אפשר לקנות לחמים ולא מרגישים בכלל את זה. ואם שואלים אותי 'איך בין יודן?' אני עונה ישר 'ניין'. ככה נוכל המחנה הליברלי להתחבר היטב חזרה לאירופה בלי כפייה דתית של היהודים עלינו".
אבל בעונה זו, מועד ב' של הימים הנוראים שבין יום השואה ליום הזיכרון ובשיא יום העצמאות, ראוי לסיים בנחמה, מברייתא בילקוט שמעוני, שמפרשת את פסוק תהילים "יענך ה' ביום צרה": "אב ובן שהיו מהלכים בדרך, נתייגע הבן אמר לאביו: אבא, היכן היא המדינה? אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך הרי המדינה קרובה לך".
חלק גדול בתקומה היה הרגע השבוע, בזמן השבעת הכנסת, שניות מופלאות שנלכדו בעדשת הצלם המופלא רובי קסטרו. חבר הכנסת גדי יברקן מ"כחול לבן" ממתין למשפחתו, וכשהוא מבחין באמו, מתכופף לרצפה ומנשק את רגליה. יברקן לימד את כולנו הלכות כיבוד אב ואם. הוא הדגים מהי יהדות, ומהו מוסר יהודי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו