אנשי החזון מיהרו להיכנס בדלת המשרד. לחיצות ידיים רפות, ומייד אל הנושא שלשמו התכנסנו כאן: "זו דמות שידועה בכל העולם כולו, ולכן חשוב לנו להשתמש במותג שיושב על המסר של הקמפיין -'רוע - ההפך מבנאלי'. תחשבו על הילדים בבתי הספר. בשביל דור המסכים, כמה תמונות בשחור ולבן לא מרשימות כמו הטכנולוגיה שלכם, ובסך הכל הרי גם אתם יהודים, בוודאי מבינים למה זה חשוב לנצח את השואה על ידי הנצחתה. עשיתם עבודה נהדרת עם המדים השחורים והעיניים הכחולות, כולנו הבטנו בו והתמלאנו פחד ובעתה, רק רצינו לשאול אם אפשר להוסיף למלך הלילה שפם קטן שיזכיר קצת יותר את היטלר. פרט לזה הכל אותו דבר, אש כחולה, אנשים נשרפים, רק להוסיף שפם".
השיחה הזו לא התקיימה עדיין, אבל לא רחוק היום שבו תתקיים. 74 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הניצולים הולכים ומתמעטים, והזיכרון החי אובד עימם. כל שנותר לנו הוא הזיכרון הצילומי, אשר עליו כבר כתב רולן בארת': "מה שהצילום מעתיק לעדי עד אירע רק פעם אחת; הוא חוזר בדרך מכנית על מה שלעולם לא יוכל לחזור שנית בממשות". ואכן, הממשות של השואה הולכת ונשחקת מתחת לידי ההורס הגדול - הזמן. וכך הפכה המלחמה כנגד השכחה וחידוש הממשות לאתגר הדורות הנוכחיים.
מי שחלף השבוע בתל אביב, ראה מסע פרסום חדש בשם "הסטורי של אווה". הכיתוב הבהיר שמדובר בחשבון אינסטגרם של נערה בשואה, והוא מבוסס על סיפור אמיתי. לפי הפרומו המקדים מדובר בתוכנית עלילתית כמו־דוקומנטרית המתעדת את מאורעות השואה דרך סיפורה של נערה יהודייה צעירה המתחזקת חשבון אינסטגרם. נכון, מדובר בפנטזיה של "מה היה קורה אם", ועדיין המסגרת אולי שונה, העיצוב קצת אחר, אך בסופו של דבר אין שום חדש בתוכן או בדרכי הצגתו.
אך שומרי ומשמרי האמת מטעם עצמם כבר קמו בצעקה גדולה על זילות השואה ותהו - ועד אנה נגיע? ליומני הווטסאפ של אנה פרנק? לערוץ היו־טיוב של גטו ורשה? ואני אומר כן, למה לא? מה באמת ההבדל בין כל המחשה והמחזה שנעשתה לשואה, לבין הדרך החדשה שבה זה נעשה הפעם? האם מידע הזורם דרך היו־טיוב הופך לזול יותר? האם האינסטגרם משנה את אופי המידע?
לא ולא ולא. חז"לינו הבינו כבר לפני אלפי שנים, שבכל הנוגע לזיכרון, האישי הוא הציבורי ביותר. לכן קבעו ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", הוא ולא סבא שלו.
עד היום, הישראליות עשתה עבודה טובה מאוד בלחבר כל דור ודור מחדש אל זיכרון השואה בדרכיו ועל פי דרכו ותקופתו. בתקופתי זה היה "אפר ואבק", האלבום המונומנטלי של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שהוציא את חוויית השואה מתצלומי השחור־לבן והפך אותה לנהמת נפש מזועזעת מכאביה. ואילו עבור דור המילניאלים זה עשוי להיות חשבון האינסטגרם של אווה. השואה, זיכרונותיה וגלגולי התחדשותם לא שייכים לאף אחד. השיפוטיות הזו כלפי החדש היא רק סממן להזדקנות והתקבעות של דור המבקרים, המניחים שהעולם שבו גדלו והתעצבו הוא הנכון והטוב ביותר, בדיוק כמו כל הדורות שבאו והלכו לפניהם.
כל באר־שבעי הכיר אותו, הוא היה מסמליה של העיר. בכל פעם שנסעת באזור המפעלים והתעשייה, הבחנת במלך הענק אשר יושב עם כתר לראשו, מכנסיו מופשלים והוא קורא בנחת על האסלה בעודו עסוק בענייניו. היה בפסל הזה משהו מחויך שאמר מלכים או פועלים, אין זה משנה כלל, בסוף כולם רוצים כמה רגעי נחת של קריאה בשירותים מעל אסלה של חרסה.
השבוע הוחלט כי מפעל חרסה, השייך לקבוצת חמת, ייסגר. המפעל הוקם בשנת 1950 על ידי ההסתדרות ובמשך כמעט 70 שנותיו סיפק פרנסה ותעסוקה לאלפי משפחות בבאר שבע. הסגירה שלו גורמת למאיר בביוף, יו"ר ההסתדרות בנגב, לזעום: "אתה צריך להבין, הוא לוקח את כל הידע ואת כל החוכמה שהצטברה בחרסה במשך 70 שנה ובשביל בצע כסף הלך והעתיק את חרסה לטורקיה, וככה מחסל פיסת היסטוריה עם 120 משפחות, ועוד 200 משפחות בפריפריה, להגיד שהארנונה יקרה לי... זו בכיינות חסרת בושה, אלפי מפעלים משלמים ארנונה והוא לא? זה החוק בישראל!"
אבל מאיר הוא איש עסקים, וזו החלטה עסקית, לא? "יש גם ציונות! כאשר מקימים מפעל בפריפריה לקליטת עלייה, אז צריך לדעת לעשות כל מאמץ כדי לשמר את המפעל הזה. במשך שנים ממשלת ישראל שילמה הרבה מענקים כדי להבטיח את המשכיות המפעל, ועכשיו הוא מתחמק מאחריות? להשקיע 55 מיליון שקלים כדי לקנות חברה חדשה יש לו, ואני אומר לך - כל דיבורי 'העולם הגדול העולם החדש', מדובר בקפיטליסט חסר לב, שעכשיו הוא מייצר בטורקיה תחת המותג חרסה, ואת העובדים הוא משאיר מחוץ לשער, עם חבורת בריונים שלא מאפשרת לעובדים להיכנס ועוד אומר להם אתם לא תקבלו שקל אחד יותר ממה שכתוב בחוק".
מנכ"ל קבוצת חמת, רועי רגרמן, רואה את הדברים אחרת לחלוטין. "כל מה שהוא אומר פשוט מעליב. אין לנו לב? אנחנו לא ציונים? ההפך, מבחינה עסקית אנחנו מטורפים, השקענו הרבה מאוד כסף בלנסות ולהשאיר את המפעל הזה בחיים. אנחנו לא מעתיקים טכנולוגיה לטורקיה, ההפך, הבאנו יועצים מאיטליה ומטורקיה כל כך הרבה פעמים בניסיון לפתור את הבעיות ולהפוך את המפעל לרווחי. אבל למרות הניסיונות וההשקעות שלנו, זה לא תלוי רק בנו".
מבחינת רגרמן, האשמה המרכזית במצב היא המדינה. "אני מזמין טכנאי מטורקיה למכונה שהתקלקלה והוא מגיע לנתב"ג, אומרים לו תחזור לטורקיה כי אין לך אישור עבודה. שתבין, להוביל מכולה בים מטורקיה לישראל עולה לי שליש מאשר הובלת הסחורה מבאר שבע לנמל באשדוד. אני באמת כואב את כאבם של העובדים ואנחנו מנסים לעזור להם למצוא עבודה חלופית בכל דרך אפשרית. אם ההסתדרות היתה מדברת בשיח תרבותי, ולא מביאה את הפועלים של חרסה לשבור לי מראות ומכוניות, הייתי אומר להם שהם התרשלו בתפקידם.
"כשמדינה ישראל יצאה עם מחיר למשתכן, הקבלנים הורידו את עלויות הבנייה למוצרים הזולים ביותר, ללא שום העדפה לתוצרת הארץ, וכך גזרו על התעשייה הישראלית לא להיות חלק מהפרויקט הזה. תראה מה קורה אצלנו ובענף חברות המטבחים. ההסתדרות היתה צריכה להפגין מול הממשלה בירושלים ולהגיד את האמת - אתם תהרגו את התעשייה הישראלית".
התקשורת תתמקד בסיפורם העגום של העובדים, זה קל, זה מרגש ועונה לרצון האנושי והמובן כל כך למצוא בכל סיפור את הטובים ואת הרעים. אך בפער שבין תפיסות העולם של מאיר ורועי, בין הניסיון הציוני לנצח בהיגיון של לב גדול אל מול חוקי היגיון כלכלי בעידן הגלובלי, נמצא סיפור הזמנים המעורפלים שבהם אנו חיים; זמנים בלי טוב ורע מוחלטים, המגלגלים לפתחנו, דווקא בשבוע שבין יום השואה ליום העצמאות, את השאלה האם בשנתה ה־71 מדינת ישראל כבר מוכנה להיות מדינה ככל העמים, או שמא אנו עדיין מדינה אשר כל אשר קורה בה, טוב או רע, מוצדק רק מתוקף היותנו מדינת פלא ייחודית?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו