מרדכי ושלום לפיד נרצחו בחברון בחנוכה 93'. אב ל־14 שהיה אסיר ציון ברוסיה, ובארץ עבד כמהנדס והקים יישובים בשומרון, ובנו, עילוי בן 19 שלמד בישיבת פונוביץ', תוך כדי עשה תואר במדעים ותכנן גם להתגייס לצבא. קלצ'ניקובים שחולקו חודשיים קודם במסגרת הסכמי אוסלו סיימו את חייהם ושינו לעד את חיי הקרובים להם.
מורדי ושלומקה לפיד חיים בגוש עציון. אחים בני 18 ו־16 וחצי. מורדי עסוק בכושר קרבי לקראת גיבוש ליחידה מובחרת, תוך כדי הוא עושה בגרויות ולא שוכח לכלות את זמנו במשחקי מחשב. שלומקה מתנדב בעמותות החסד המקומיות, לומד ערבית מדוברת וגם ספרותית ותולה את הכביסה של כל המשפחה. ילדתי אותם בעשור שאחרי הרצח, ולא היה לנו ספק שהם יישאו את שמותיהם של הסב והדוד שלא זכו להכיר. אבל היה לי קשה לספר להם מדוע קראנו להם כך.
גם בגן של הבנים בקריית ארבע היו ילדים נוספים שקרויים על שם הסבא או הדוד או האח שנרצחו בין הסכמי אוסלו לבין אינתיפאדת אל־אקצא. אז למה היה לי קשה? בדיוק בגלל זה. הדור שאחרי השואה גדל בארץ ישראל, שמע ושילם מחירים אישיים על שואת אירופה - אבל לא ראה מהחלון את המשרפות. הבנים שלי גדלו בחברון, קילומטר וחצי מהמקום שבו איבדו את חייהם מרדכי ושלום לפיד אחרים. סמוך למקום הרצח עדיין חיות משפחות הרוצחים ומשבחות את שאהידיהן.
יום השואה עובר עלינו בצער אבל גם בתקומה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ולקורבנות פעולות האיבה עובר עלי בפחד ובכעס. חצי יובל שנים אחרי הרצח שהתווה את שמות ילדיי, עדיין נולדים ילדים שקרויים על שם חללי טרור ומלחמה שמתו ממש כאן ליד הבית.
מדי שנה אני צופה בטקס הממלכתי ולא מצליחה שלא לצרוח על המנהיגים בטלוויזיה: אם זה באמת אכפת לכם, תעשו כבר שזה ייפסק. בכל שנה המשפחה השכולה האחרונה־עד־כה מדליקה לפיד, וברור לכולם שהיא לא האחרונה. השכול הישראלי הפך סמל ואנחנו מתייחסים אליו כאל הכרח, מקבלים עליו קצבה ממשרד הביטחון או מביטוח לאומי, תמונת שער בעיתון ואולי גם משואה ביום העצמאות. לאף אחד אין חסינות מכרטיס בכיוון אחד למשפחת השכול, אבל מדינת ישראל עדיין לא הבינה מהי הדרך היעילה ביותר לחיות בשלום. ניסינו ויתורים, הרס חלקי של בתי מחבלים וכסף קטארי. וואלה, לא תפס.
ואולי זו אשמתנו, אלה ששולחות אותם לקרב. אולי לא הבהרנו מספיק שאנחנו לא רואות בעין יפה טקסי זיכרון, קלישאות והשתתפות בצער, כשהמלחמה באויב עדיין מושפעת מהמלחמה על דעת הקהל. העולם ידע ליזסטרטות, אבל לא של אימהות לוחמות, אלה שמכשירות את הילדים להילחם ולנצח אבל לא לעשות חשבונות של או"ם ושל בג"ץ. אצלנו בבית סביב גיל 3 ילד מקבל את רובה הצעצוע הראשון שלו, אחר כך לומד את השיר על גבעת התחמושת ושוזר את שניהם לכדי פעולת שחזור מרשימה בין הספות בסלון. סביב גיל 10 הם מודדים כומתות של דודים ואני מצלמת לאלבום בר מצווה, ובגיל 16 הם מוציאים את מה שהרוויחו בקיץ על תשלום לחוג כושר קרבי. בגיל 17, כשאת מתחילה להסיע אותם ללשכות גיוס באשמורת הבוקר, כבר מאוחר מדי להגיד להם שהכי טוב לגור ברמת גן ולהתגייס לגל"צ.
כשמנהיגינו עוטים את ארשת הזיכרון בשבוע הכי קדוש בשנה, אנחנו מובנות מאלינו. אולי נצעק הפעם, שאנחנו לא מוכנות לחנך את מיטב הנוער להמשיך את מעגל הטרור וההקרבה. שאנחנו נשלח את בנינו לבקו"ם רק כשנדע שמדינת ישראל רוצה להילחם ולנצח. כששר ביטחון לא ידבר על "הסבב הבא" וימגן מראש את כל הדרום, כשבית המשפט לא יזכה מחבלים כי הסכין שלהם לא היתה ארוכה מספיק. כשיהיה לנו ברור שילד עזתי שמושם כמגן אנושי, ומוסר אנושי כפול, לא ישפיעו על החיים שלנו. כי איך אמרו לפני שנים בשמאל? אין לנו ילדים למלחמות מיותרות.
