הרב ישראל גולדשטיין איבד שתיים מאצבעותיו כשניסה להתגונן מפני היורה שביצע את הפיגוע בבית חב"ד בסן דייגו. הוא תיאר את רגעי האימה שחווה, כיצד הרים את ידו אינסטינקטיבית וזחל לעבר ילדים שנכחו בתפילה וניסה לגונן עליהם. הוא סיפר על התחושה הקשה של קהילה שמרגישה, לפתע, חוסר ביטחון ופחד מהשנאה כלפיה.
בתוך ים העצב הגדול, הרב גולדשטיין לא שוכח את התקווה. הוא לא נותן לכעס להשתלט עליו, גם לא לרצון בנקמה. הוא מדבר על הרוח האמריקנית ועל המסר שלה - קבלת האחר והשונה, אהבת אדם וכבוד הדדי. ערכים של חברה רב־תרבותית, המכילה זרמים ואמונות וצבעים, ואינה מבדילה בין דם לדם.
ואתה מביט בו, ברב גולדשטיין - יהודי חרדי, חב"דניק - וחושב לעצמך שאילו היית מקשיב לו, מבלי לראותו, לא היית מסוגל לשייכו לשום זרם דתי או לאום. את מילותיו יכול היה בקלות לומר גם כומר אפרו־אמריקני או נער המתמודד על ראשות מועצת התלמידים בתיכון המקומי. כי הרב גולדשטיין הוא קודם כל יהודי, אבל הוא גם לחלוטין אמריקני, כזה שספג ערכים של חברה ליברלית, שיודע ומבין שהשפה שבה הוא מדבר חייבת להתכתב עם סביבתו, ואינה יכולה להיות מפלגת ואלימה כלפי בני דתות אחרות.
הרב גולדשטיין הוא מופת של חוכמה ורגישות. דווקא ברגע הקשה ביותר, הוא בוחר להעביר מסר של חיבור. לא "העם היהודי הנעלה" ולא "עם סגולה", אלא חלק מהעולם. כן, שומר על ייחודו, אבל לא מחנך ונוזף ומתנשא; עם החולק עולם ערכים משותף עם הזולת.
כמה רחוק הוא מהרב במכינת עלי, המעביר לתלמידיו מסר של בוז כלפי האחר; שמספר להם שיש עם אחד עם תכונות נעלות, שיהודים נולדו טובים יותר מעמים אחרים, וש"ערבים שמחים להיות עבדים".
דמיינו מה היה קורה לו אחרי פסח היה מישהו בארה"ב מעז לומר "היהודים האלה? מה הם חוגגים את חג החירות, הם שמחים להיות תחת מגף ושוט", או שדמות חינוכית היתה מוציאה מפיה משפט כמו "אנחנו מאמינים בגזענות". האדמה היתה רועדת, ובצדק. אבל במדינה היהודית מרשים לעצמם היהודים להלל גזענות; בכל מקום אחר בעולם הם מבינים לאן ולמה זה עלול להוביל.
ייתכן שהרב גולדשטיין חושב דברים דומים ביחס לעם היהודי, אבל הוא יודע שלהרים על נס תורת גזע זאת סכנה אמיתית. מדוע? מפני שבשמן של תורות גזע הוא איבד את שתי אצבעותיו, ובגלל שנאת האחר אישה קיפחה את חייה בבית הכנסת שלו.
