יש לנו זכות להחיל ריבונות

הימים ימי ראשית הכנסת ה־16. הליכוד זכה בניצחון גורף עם 38 מנדטים, ישראל בעלייה חברה אליו, וראש הממשלה אריאל שרון ניצח על סיעה בת 40 חברי כנסת.

ערב הבחירות מתפרסמת פרשת האי היווני, בבית הלבן יושב ג'ורג' בוש הבן, על הפרק "מפת הדרכים", והלחץ להצהרה על תוכנית מדינית גובר. שרים וחברי כנסת נכנסים ויוצאים מלשכת ראש הממשלה, אך איש אינו יודע את שעל ליבו. והנה, ב־26 במאי 2003, בסך הכל ארבעה חודשים אחרי הבחירות, בישיבת סיעת הליכוד בכנסת, מכה שרון מכה באגרופו על השולחן ואומר: "זה כיבוש!", ומסביר: "הרעיון שאפשר להמשיך להחזיק תחת כיבוש - ואפשר לא לאהוב את המילה, אך זה כיבוש - 3.5 מיליון פלשתינים...".

הלם פוקד את משתתפי הישיבה. הייתכן ששרון ישתמש במילה "כיבוש"? אבי ההתנחלויות, מנהיג הליכוד? השולחן רעד, וגם האדמה רעדה. הרגע שבו המונח "כיבוש" נשמע בתוככי סיעת הליכוד היה כה קיצוני וחריג, צלם בהיכל. אפילו היועץ המשפטי לממשלה דאז המליץ לשרון להשתמש במונח "שטחים במחלוקת", ולא "כיבוש".

אבל שרון לא התבלבל. מה שלמראית עין היה פליטת פה חד־פעמית, נהגה פעם נוספת בפני ועדת החוץ והביטחון למחרת והפך מאז לביטוי שגור על לשונו של שרון, ולימים התבטא גם במעשיו. 

מאז הסכמי אוסלו שלט שיח ה"שלום" בישראל והפך כמעט כל עמדה המנוגדת לעקרונותיו לבלתי לגיטימית. סיסמאות הבחירות מימין ומשמאל נסבו סביב הבטחות שלום. אבל גם אז, עדיין, היה המונח "כיבוש" נחלתו הבלעדית של השמאל, אם לא השמאל הקיצוני.

אבל השימוש של שרון במונח "כיבוש" חולל שינוי בשיח הביטחוני־לאומי בישראל. אם בארזי הליכוד נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר משמאל להם? ומרגע שאת "זכותנו ההיסטורית" החליף המונח "כיבוש", הדרך קצרה להצעה "נצרים תחילה". הסכר נפרץ, ונפלה ההחלטה לעקור את יישובי רצועת עזה וצפון השומרון בתוכנית ההתנתקות.

יותר מ־15 שנים עברו מאז, ושוב אנו ניצבים על פרשת דרכים פוליטית ומול מפנה לשוני משמעותי. לא רק שהימין אינו מדבר שוב על "כיבוש", דומה שאפילו השמאל שמט את המונח מהלקסיקון הפוליטי שלו. גם השימוש במונח הריק מתוכן "שלום" הפך מיושן, ואיש לא טרח להעלותו מן האוב במערכת הבחירות האחרונה. השיח הציבורי השתנה מקצה לקצה, כמעט התהפך על פיו.

לזכות ראש הממשלה נתניהו נזקפים הישגים כלכליים, מדיניים וביטחוניים, אבל לא פחות חשוב מהם הוא תהליך רענונה של השפה הפוליטית בישראל ותחייתו של של שיח הזכות. כן, הזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל. השיח הזה דומיננטי כיום לא רק בישראל, אלא מקובל גם בבית הלבן. 

והנה, 35 מנדטים קיבל הליכוד בבחירות, לא עבור "רק שרון יביא שלום", אלא כדי לחזק את ממשלת הימין ולהעניק גושפנקה למדיניות ביטחונית־מדינית ניצית. מסיבה זו יהיה זה בבחינת צדק היסטורי להכריז, למשל, על "מעלה אדומים תחילה".

ואם נשמע את ראש הממשלה מכה על השולחן באגרופו ומצהיר באותה ישיבה: "לא כיבוש, אלא ריבונות מכוח הזכות" - יהא זה גם בבחינת צדק פואטי.

ד"ר לימור סמימיאן־דרש היא מרצה בכירה בביה"ס למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו