לגבי ממדי השנאה כלפי הנשיא טראמפ בקרב חברי המפלגה הדמוקרטית והשמאל האמריקני, אין מה להרחיב את הדיבור. זוהי שנאה בממדים קיצוניים שלא היתה כדוגמתה מעולם בפוליטיקה האמריקנית, כולל ביחס לנשיא ניקסון בזמנו. אבל בישראל לא ערים מספיק לממדי השנאה בספקטרום הליברלי־שמאלי־נאור בארה"ב ביחס לבנימין נתניהו.
זו שנאה חשוכה שמעט מזעיר ממנה התפרץ דווקא בעקבות הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. ה"ניו יורק טיימס" בדרכו מאוכלס באותם אנשים שלא רק שיש להם פינה קרה בלב כלפי ישראל, אלא גם כלפי יהודי אמריקה. עד כדי כך שבדרג הבינוני של המערכת זה נראה טבעי להכניס קריקטורה שהיא אנטישמית במובהק וה"ניו יורק טיימס" עצמו מבין את זה וניסה למחוק כל זכר לכך.
בראיון ל"קליירמונט רוויו אוף בוקס" הזכיר עורך ה"קומנטארי" לשעבר ומי שנמנה עם אבות הניאו־שמרנות, נורמן פודהורץ, שכבר לפני 50 שנה הבחין שהשמאל מספק תנאי אירוח נוחים יותר לאנטישמיות מאשר הימין. בימין יש אנטישמיות פרימיטיבית, אך היא חסרת השפעה בחוגים של מקבלי ההחלטות. האנטישמיות של ה"ניו יורק טיימס" בהחלט כן משפיעה. פודהורץ קבע בראיון, שהדמוקרטים הם היום מפלגה שיש בה זרם אנטישמי שהתמזג עם המרכזי בתוכה.
עיתונים כמו ה"טיימס", ה"ניו יורקר", ורשתות טלוויזיה גדולות עושים פולחן אישיות לאילהאן עומר, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, רשידה טליב וברני סנדרס - כולם מקדמים סדר יום של שנאת ישראל. הם מספקים הגנה תעמולתית לא רק לארגוני הטרור הפלשתיניים אלא גם לדיקטטור של ונצואלה מדורו. אני מניח שבקרוב נשמע מידידנו ברט סטיבנס. הוא יתבע לעצמו את הזכות לתקוף את הגוף המארח שלו, ה"טיימס", על התפרצות האנטישמיות הזאת. אבל השאלה באיזו מידה סטיבנס יעשה גם חשבון נפש לגבי מידת התיעוב שהוא מקרין בכתיבתו כלפי שני המנהיגים נשואי הקריקטורה האנטישמית.
בכל זאת, אי אפשר שלא לתהות איך עיתון עם רקורד כל כך הרסני כמו ה"טיימס" ממשיך לשמור על מעמדו. מאז מלחמת העולם השנייה, עבר הנאציזם עם המזוודות האידיאולוגיות לברית המועצות ולכמה מארצות ערב. בתחילת שנות ה־70, בשיא המאבק של ישראל ויהודי אמריקה למען יהודי ברית המועצות, מצא ה"טיימס" לנכון לארח מאמר תעמולה של איזה פונקציונר סובייטי בשם ספרטקס בגלוב (נשמע כמו כינוי מחתרת). בגלוב זה השתמש בסממני האנטישמיות החדשה, המשווים יהודים וכן את מדינת ישראל לנאצים. "(ארה"ב) לא יכולה להימנע מהמסקנה שהליגה להגנה יהודית והפיהרר שלה מאיר כהנא שואבים את תמיכתם מישראל", כתב התועמלן ב"ניו יורק טיימס" (22 בינואר, 1971). אבל הוא כמובן קישר בין כהנא למדינת ישראל בכתבו, ש"הפיהררים, הקלגסים, והכהנים הגדולים של מסע הצלב הניאו־גזעני אינם מהססים להפר את החוק הבינלאומי או זכויותיהן של ארצות אחרות בדבקותם הקנאית במטרותיהם הקיצוניות. הם סיפחו שטחים של שכניהם מאז 1947..."
ביוני 2002, בשיא מתקפת הטרור הפלשתינית, נכחתי בהרצאה של מי שהיה אז עורך החוץ של ה"טיימס", רוג'ר כהן. למרות היותו בן לדור צעיר, שונה לכאורה, הוא ביקש להתנצל ולקחת אחריות על המחדל הנורא של העיתון שמכל בחינה שהיא העלים את הסיפור הגדול של מלחמת העולם השנייה, השואה. זה לזכותו, כמובן. אבל בהווה שבו דיבר כהן, עסק עיתונו בחרחור שנאה בלתי פוסקת כלפי ישראל במאבקה נגד הטרור האסלאמיסטי של הארגונים הפלשתיניים. העיתון, שמיישר קו עם השמאל האמריקני לפחות מאז מלחמת וייטנאם בשנות ה־60, לא יכול להימנע בסופו של דבר מניכוס שאר עמדות השמאל, כולל העמדות נגד הציונות ומדינת ישראל. אם הוא מתעב את מאיר כהנא, הוא פותח את שעריו לתעמולה סובייטית אנטישמית; אם הוא תומך במקגאוורן, הוא נאלץ גם לקבל את עמדותיו הפרו־אש"פיות וכן את תפיסתו כי הליכוד בהנהגת מנחם בגין פירושו פשיזם; ואם אילהאן עומר היא התקווה הגדולה של האנושות, אז כנראה אפשר גם לעבור בדלת שפתחה לאנטישמיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו