במרד גטו ורשה לא השכלנו להתאחד, כי הפילוג טבוע לנו בדנ"א • ולמה אין לנו קפלה סיסטינית משלנו?
"אילו היטלר היה פולש לגיהינום, היו לי כמה מילים טובות להשמיע בזכות השטן", הכריז ווינסטון צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי ביוני 1941, בעקבות פלישת צבא היטלר לבריה"מ. צ'רצ'יל, אויבם העיקש והמושבע של הבולשביקים, לא היסס וכרת איתם ברית. והאמריקנים? הקפיטליסטים הרקובים לא רק נלחמו בהיטלר אלא אשכרה החזיקו את בריה"מ והצבא האדום במדיניות "השאל־החכר".
כדי לנצח את הרשע המוחלט, את הצבא הטוב בהיסטוריה, צריך לאחד כוחות. אויבו של אויבי הוא ידידי. ולמה אני
מספר זאת? כי בדיוק לפני 76 שנה, ממש בעצם ימי הפסח, התחולל מרד גטו ורשה שפרץ ב־19 באפריל 43' והסתיים ב־16 במאי.
13 אלף יהודים נהרגו בקרבות המרד. שארית הגטו, 50 אלף יהודים, נשלחה לטרבלינקה. מספר האבידות הגרמני הרשמי: 16 הרוגים. היסטוריונים מעריכים שאולי המספר גבוה יותר. למרד גטו ורשה לא היו שום סיכויי הצלחה. היה זה מרד חסר סיכוי, הקרב האחרון של לוחמים מיואשים הנלחמים על כבודם הלאומי.
אל המרד הזה, חסר הסיכוי מול מכונת המלחמה הגרמנית, יצאו היהודים בשני ארגוני מורדים, שפעלו בנפרד. משמאל, האי"ל, ארגון יהודי לוחם בפיקוד מרדכי אנילביץ', ומימין האצ"י, הארגון הצבאי היהודי, בפיקוד פאבל פרנקל.
מתוך "בריאן כוכב עליון" (1979)
צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין שיתפו פעולה כדי למגר את הגרמנים אבל היחפנים היהודים, רעבים ותשושים, לא הצליחו להגיע להסכמות ונלחמו לחוד. למה? התשובות נעות על הציר שבין פער אידיאולוגי למאבקי אגו.
נשבע לכם שאני לא יודע מה גרוע יותר. מתחשק לתפוס את שני הגיבורים האלו, פרנקל ואנילביץ', ולצעוק עליהם - ירדתם מהפסים? מה זה משנה סוציאליזם או רוויזיוניזם? תתאחדו! נשבענו "לא עוד", אבל זה גם "לא עוד" לטירוף שלנו.
אני לא אופטימי ולא פסימי. אני ריאליסט. החברה הישראלית מקוטבת מאוד.
מצד שני, מעולם לא היה מצבנו כה טוב. מעולם לא היתה ריבונות יהודית כה חזקה. אולי השנאה היא מחיר השקט היחסי. לפחות מאז הקמת המדינה, אנחנו נלחמים יחד. אבל אסור לשכוח - לא לעולם חוסן. הפילוג הוא בדנ"א שלנו, הרס עצמי שראשיתו שנאת אחים. שהרי בתפילתו של ר' אלימלך מליז'נסק, "אדרבה", נכתב: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה".
בזמן שצפיתי בשריפת נוטרדאם בפריז, הרהרתי בכך שאת שכיית החמדה שלנו, את בית הבחירה עוצר הנשימה שבנה הורדוס, שרפו לפני 2,000 שנה. נותר לנו קיר. הריהוט העיקרי ברחבה כיום הוא כיסאות "כתר". אין שם מיכלאנג'לו על התקרה.
לכן, גם אם אנחנו בפתחו של גל שריפות על רקע דתי (בשעה שאני כותב את הדברים אני למד על עוד כנסייה שעלתה באש בצרפת) - היהודים לא בעסק. אותנו רוצחים ממש, על הסכין, אין סובלימציה על פסלים.
באחד הדיווחים במהלך השריפה, ראש עיריית פריז, אן אידלגו, אישרה כי נזר הקוצים המפורסם, שעל פי האמונה הנוצרית היה על ראשו של ישו בזמן צליבתו - ניצל מן האש. היא גם ציינה, אם כי בחשיבות פחותה, שכותנתו של מלך צרפת לואי התשיעי ניצלה.
באירופה של ימי הביניים שרידי קדושים היו סחורה חמה. מסדרי נזירים סחרו בחתיכות מהצלב הקדוש ובמסמרים החלודים שניקבו את גוף המשיח. ז'אן קלווין קבע כי נוכח המספר העצום של כנסיות הטוענות כי הן מחזיקות בפיסות עץ מהצלב, מדובר במספיק עץ כדי לבנות ספינה בינונית.
ב"דקמרון", בוקצ'יו מתאר נזיר בשם האח צ'יפולה שמכר נוצה מכנפי המלאך גבריאל. הנוצה נשרה בחדרה של הבתולה מרים ממש בשעה שזו התעברה מאלוהים.
התיאולוג ליאו אלטיוס, ששימש ספרן של הוותיקן, כתב בלטינית את התזה: "De Praeputio Domini Nostri Jesu Christi Diatriba". ובתרגום לשפתנו, "דיון בעורלה של אדוננו ישוע המשיח". במאמרו המלומד תהה אלטיוס מה עלה בגורלה של העורלה של בן האלוהים, והגיע למסקנה שהיא הפכה לטבעות סביב הכוכב שבתאי, בשעה שישו נכנס לגן עדן.
מעבר לרספקט העצום נוכח המקוריות והגודל הגרנדיוזי, היה בחיבור גם צד חינוכי. שכן באותה שעה ממש היו בעולם הנוצרי 18 כנסיות ומנזרים שטענו בתוקף שהם מחזיקים בעורלה הפיזית של ישו. מספר 19, אגב, טען כי העורלה משמשת טבעת נישואים בלתי נראית על אצבעה של סנט קתרינה מסיינה. על אף התכשיט הנועז קתרינה היתה טיפוס אדוק והתמסרה לטיפול בנכים ובזקנים. כך או כך, התשוקה הנוצרית לעורלה המשיחית דעכה רק במאה ה־20.
גם למוסלמים יש קטע עם שאריות קדושים. בארמון טופקאפי באיסטנבול מוצגת תערוכה מרתקת: ראשו של יוחנן המטביל, שיער מזקן הנביא מוחמד, וכתונת הפסים של יוסף.
היהדות, להבדיל מהן, לפחות על פי תו התקן המקורי - מתנגדת להגשמה. המוות טמא, מים חיים מטהרים. בתיאוריה אנחנו במונותיאיזם מופשט, אבל בחיים עצמם גם היהדות והיהודים מטפחים קברים. מה שכן, שאריות קדושים עוד לא היו לנו. לא בתי כנסת שבמרתפם אוסף של גולגולות גבאים ולא אדמו"ר שמחזיק בכספת שערה משפמו של דוד המלך.
חשבו לרגע על בתי כנסת לעומת הקתדרלות והכנסיות הגדולות. אנחנו דת של מילים, לא של מונומנטים אדריכליים עוצרי נשימה. מיום שחרב בית המקדש השני, אסתטיקה היא פחות הקטע שלנו. פיתחנו מחשבה משפטית מופשטת, מוסר, מיסטיקה, יצרנו ספרות הלכתית ומדרשית ענפה, בראנו עולמות ורעיונות ענק ששינו את העולם. הכל מתוך המילה.
אי אפשר לומר ששיחקנו בליגת העל של האמנות והאדריכלות. כן, יש פה ושם איזה בית כנסת מפואר עם ויטראז' מדהים, אבל אין לנו בזיליקת פטרוס הקדוש או קפלה סיסטינית. הרב הראשי שלנו לא גר בארמון, כי רעיון אי אפשר לשרוף.
רק דבר אחד השתנה באמת. חזרנו הביתה. היה זה נס גדול יותר מטבעות שבתאי של אלטיוס. גם אני צריך תזכורת. אדרבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו