הודעתו של ג'ארד קושנר כי תוכנית השלום של הבית הלבן תפורסם בתחילת חודש יוני מעלה את השאלה אם ארה"ב של הנשיא טראמפ יכולה לפתור את הסכסוך הישראלי־פלשתיני. פרטיה של התוכנית נשמרים בסוד, אך נראה שהיא עוסקת בסוגיות הליבה, כמו גבולות, ירושלים ופליטים. כמו כן, דומה שממשל טראמפ יציע סוכריות כלכליות במיוחד לפלשתינים כדי להמתיק את העסקה. תוכנית הממשל האמריקני מבוססת ככל הנראה על ההנחה המקובלת בקהילה הבינלאומית, שלפיה שלום מחייב את מימוש עקרון "שתי מדינות לשני עמים".
אין ספק כי הממשלה הבאה תיאות לדון עם האמריקנים בתוכניתם, גם אם יהיו לה הסתייגויות מהלהט האמריקני להביא שלום לאזורנו. רה"מ נתניהו, שהסכים בעבר לדון בתוכנית שגובשה על ידי ממשל אובאמה, ידבוק בהבטחה לקדם בברכה את הבשורה מוושינגטון.
קיימת ודאות דומה לגבי ההתנהגות הצפויה בצד השני: ההנהגה הפלשתינית, אשר מחרימה ערוצי הידברות רבים עם האמריקנים, תתמיד בסרבנותה. קשה להניח שהצעת ממשל טראמפ תהיה נדיבה יותר מההצעות לוויתורים מפליגים שכבר הונחו על השולחן על ידי אהוד ברק או אהוד אולמרט ונדחו על ידי הפלשתינים. למען האמת, ויתורים ישראליים שאולי היו אפשריים בעבר נתפסים כיום כמסוכנים ביותר, מהסיבה הפשוטה שרוב הישראלים שוב אינם רואים בפלשתינים שכנים שניתן לחיות לצידם בשלום.
רוב הציבור בישראל מבין שפער העמדות בין התנועה הציונית והתנועה הלאומית הפלשתינית לא ניתן לגישור. ברבות הימים התברר גם שהפלשתינים אינם מסוגלים להקים מדינה שמבחן הקיום שלה הוא מונופול על שימוש בכוח. אין להם היכולת להחזיק תשתית מדינתית ולהשתלט על המיליציות החמושות; אחת מהן - חמאס - כבשה את רצועת עזה. סיום הסכסוך עוד רחוק גם כי לשתי התנועות הלאומיות יש עדיין מרץ רב להמשיך להילחם עבור מטרות המוגדרות כחשובות מהשלום, למשל ירושלים.
דומה אפוא ש"עסקת המאה" לא תצליח להביא לסיום הסכסוך, ותצטרף לשאר היוזמות האמריקניות שהועלו בעבר ללא תועלת. לעומת זאת, האישים שעומדים מאחוריה מותירים מקום לאופטימיות. ממשל טראמפ אינו דבק, בלשון המעטה, בנוסחאות הדיפלומטיות המקובלות ובתקינות פוליטית. ייתכן שכישלון "עסקת המאה" ידרבן אותו ואת אנשיו לאמץ פרדיגמה אחרת.
על ישראל להראות לאמריקנים שהניסיון להקים עכשיו "שתי מדינות לשני עמים" אינו מעשי ולא יבטיח את היציבות. יש להכין את הקרקע לתמיכה אמריקנית במדיניות הישראלית שננקטה בפועל בשנים האחרונות, ובהצלחה לא מועטה: ניהול הסכסוך.
בהיעדר אפשרות לסיים את הסכסוך, ובהבנה שהניסיונות לסיימו רק גורמים לתסכול ולנזקים, יש לחתור למטרה צנועה יותר, אך מועילה פי כמה: צמצום הסבל לשני הצדדים בעימות ממושך ולא פתיר. יש לנצל את העובדה שהסוגיה הפלשתינית אינה נמצאת עוד במרכז סדר היום הבינלאומי, ותחושת הדחיפות "לפתור" אותה נמוגה. ייתכן כי בחלוף הזמן יצמח מקרב הפלשתינים דור מנהיגות חדש בעל השקפת עולם מעשית יותר, ובעתיד אף אולי תיווצרנה הנסיבות שבהן גורמים ערבים אחראיים יותר ייתנו כתף למיתון הזרמים הקיצוניים בחברה הפלשתינית.
בינתיים, במדיניות עדינה ומושכלת, אפשר להבטיח חיים נוחים ככל האפשר לרוב האנשים בין הים לבין הירדן. ניהול הסכסוך הוא אסטרטגיה זהירה שנמנעת מלהיענות לדרישות דמגוגיות משני הצדדים - או הכרעה צבאית, או נסיגות חד־צדדיות.
הכישלון המובטח ל"עסקת המאה" הוא הזדמנות עבור ישראל לפקוח את עיניהם של האמריקנים לגבי המציאות המסובכת באזורנו, ולהביאם לתמיכה ב"ניהול הסכסוך". וושינגטון, אשר נכוותה בעבר לא פעם ב"עשיית שלום" ואינה דבקה במוסכמות בינלאומיות, עשויה לשחרר את ישראל מעונשה של נוסחה שאין בה מזור.
פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
