תקלה נוראה אירעה להנרי גוסטב מולייסון שנולד ב־1926 בהארטפורד קונטיקט (ארה"ב), כילד נורמלי למשפחה ממוצעת. בהיותו בן 7 הוטח ארצה בידי רוכב אופניים. הנרי קיבל מכה קשה בראשו ובהמשך תקפו אותו פרכוסי אפילפסיה קשים.
אך לא זו היתה הבעיה הגדולה של הנרי. הרופא שטיפל בו, מנתח המוח וויליאם סקוביל, האמין שהמוקד האפילפטי שגורם להתקפים במוחו הוא אזור הקרוי היפוקמפוס. כשהוא מסתמך בעיקר על תחושותיו, הוא קדח חורים בגולגלתו של מולייסון, ושאב החוצה את כל ההיפוקמפוס, כשהוא פוגע גם במבנים מוחיים סמוכים חשובים.
מכאן ואילף איבד מולייסון את זכרונו לטווח הארוך ולא היה מסוגל "לייצר" זיכרונות חדשים. הזיכרון האפיזודי, המודע, האחראי על אחסון רגשות, חוויות, אנשים וסיפורים, כזה שניתן לדבר עליו ולהיזכר בו באופן רצוני ומודע, אבד לו לנצח. הוא הפך למוקד עליה לרגל לחוקרים ורופאים, שבדקו את התופעה: איבוד זיכרון אנושי פרמננטי. חוקרת בשם קורקין הגדירה את חייו של מולייסון כך: "הוא מעולם לא היה עצוב או מדוכא, אך ספק אם רבים מאתנו היו מוכנים להתחלף אתו; היו לו חיים טראגיים".
הזיכרון ההיסטורי שלנו מתקשר לא מעט לדברים עצובים: ימי זיכרון פרטיים וימי זיכרון לאומיים, אזכרות, יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. בעוד ימים ספורים נשב כולנו מסובים סביב שולחן הסדר ונספר ביציאת מצרים, סיפור היסטורי־לאומי שמחזיק כבר למעלה מ־3000 שנה. איפשהו, בין בליל הנקיונות, הקניות, המתנות והשאלה הנצחית "אצל מי נעשה את הסדר", שכחנו את הנקודה המהותית, שפסח הוא בעצם גם יום זיכרון, אבל זיכרון שמח. יום שבו אנו זוכרים ומזכירים, מספרים ומדברים ביציאת מצרים.
מצוות החג העיקרית - "והגדת לבנך" - עוסקת בהעברת הזיכרון מאב לבן, מאם לבת ומדור לדור. אנחנו זוכרים דברים שמעולם לא ראינו, שלא חווינו ולא נכחנו בהם מבחינה פיזית. אבל התפיסה הרוחנית המטאפיזית שלנו כחלקים ממכלול, כפרטים מתוך עם, מחזיקה את הסיפור הזה והחוויה של הסיפור אלפי שנים. אנחנו אוכלים מצות זכר לבצק שלא הספיק לתפוח, "מאכל האמונה" בלשון חז"ל, נזכרים במרירות במרור, מערבים עם טיט החרוסת ולא שוכחים לשיר: לשנה הבאה בירושלים. עבדים היינו; עתה בני חורין.
אנחנו שומרים על הזיכרון הזה מכל משמר. חיים ללא זיכרון, כמו אצל מולייסון, הם חיים ללא עוגן. הזיכרון חשוב לאדם הפרטי; הזיכרון ההיסטורי חשוב לעם. זה הזיכרון החשוב והמתוק ביותר שאפשר להנציח: זכר היציאה משעבוד לחירות המבטיח גם יציאה מגלות לגאולה נצחית ואחרונה, שהובטחנו בה עוד טרם ירידתנו למצרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו