בזמן שאתם ממתינים לרכבת שלא מגיעה או חוטפים ג'ננה מעוד הודעה על נהגים "חולים" או עיצומים בנתב"ג, כדאי שתקראו את זה.
אחת הבעיות המרכזיות במשק היא ההטיה הבוטה של דיני העבודה לטובת ההסתדרות וארגוני העובדים. על פי חוק ותיק, די ששליש מעובדי החברה יצטרפו להסתדרות, כדי להפוך אותה לגוף היחיד המייצג את כלל העובדים במגעים מול ההנהלה. וכך, שני שלישים מהעובדים, שלפעמים אינם מעוניינים בחדירת ההסתדרות למקום עבודתם, מוצאים עצמם שבויים בידי המיעוט.
החקיקה והתקדימים המשפטיים היטו את המצב לרעה אף יותר. חוק שיזמה ח"כ תמר גוז'נסקי (חד"ש) ב־2001, שהגדיר לראשונה את "זכות ההתאגדות", חייב את בעלי החברות לאפשר לפעילי ארגוני עובדים להיכנס למתקני החברה, ונאסר עליהם לשנות משהו בתנאי ההעסקה של עובדים בשל חברותם בארגון העובדים: לא פיטורים, לא קידום ולא חלוקת בונוסים ויציאה להשתלמויות.
החקיקה נתנה יד חופשית להתאגדויות, תוך פגיעה בזכויות בעל העסק על רכושו. בשלב הבא, כחלק מההסכמים של "העבודה" עם הליכוד ב־2009 נקבע, כי מהרגע שבו ארגון עובדים הוגדר "יציג", הוא צריך להיות שותף לכל החלטה הנוגעת להעסקה או פיטורים של עובד, אפילו אם לא נחתם עדיין הסכם קיבוצי בחברה. מעתה, כבר לא צריך להתאמץ במו"מ עם ההנהלה; די להחתים שליש מהעובדים כדי להפוך לשחקן מרכזי בהנהלת החברה.
על אלו נוספו תקדימים דרקוניים של בתי הדין לעבודה. בפסק דין "פלאפון", למשל, נקבע כי למעסיק אסור להביע עמדה בנוגע להתאגדות עובדיו ("זכות העובדים להתארגנות בארגון עובדים גוברת על זכות המעסיק לחופש הביטוי"); בפסק דין "הוט מובייל" חויבה החברה לשלם לא פחות ממיליון ש"ח להסתדרות; ובפסק דין "מגדל" נאסר על החברה לגייס עובדים חלופיים תחת אלו שפתחו בשביתה.
כתוצאה מכך, ההסתדרות נמצאת שוב בעלייה, ופועלת לאגד יותר חברות פרטיות בסקטורים אסטרטגיים של הכלכלה: חברות טכנולוגיה, פיננסים ותקשורת כבר נפלו בשביה; אצל אחרים התנהלו מאבקים קשים בניסיון העובדים למנוע את חדירת ההסתדרות (אמדוקס ומנורה מבטחים, למשל), ולפי כל הסימנים המצב יחמיר.
הקולב שעליו תלויה תופעת הוועדים הוא חוק "שליש יציג", כפייה אנטי־דמוקרטית. יודגש: אין כל בעיה בעבודה מאורגנת ובחיבורים שנועדו לאזן את כוחו של המעסיק ביחסי העבודה; הבעיה מתחילה בהיעדר החופש לבחור. כשמיעוט מהעובדים יכול לכפות על הרוב; כשהמעסיק לא יכול להתבטא או לפעול כדי להגן על נכסיו; וכשהתארגנויות חלופיות נפסלות על ידי בתי הדין לעבודה - אין כאן זכות להתאגדות חופשית של עובדים, אלא חובת כניעה ללא תנאי של רוב העובדים והמעסיקים לגחמות המיעוט, בחסות ארגון ארצי כוחני (שביתות ה"סולידריות" הן בעיה קשה נוספת).
בימים האחרונים מדברים על בוררות חובה בשירותים חיוניים, והקמת "ועדה" לבחינת הנושא. מעט מדי ומאוחר מדי. ישראל זקוקה לרפורמה מקיפה בדיני העבודה. כשם שההידרדרות נקבעה במו"מ קואליציוני, כך ראוי להתחיל את התיקון. כבולעו כן פולטו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו