בסוף השבוע "זכינו" לראות את חילופי הדברים ההזויים בין שתי "אושיות" של ערוץ הטלוויזיה המסחרי המוביל במדינה, שכבר ידעו לבשר להמונים שרה"מ ייענש אם יחליט למנות את יריב לוין לשר המשפטים.
האם מדובר באיום, שהשניים המציאו ללא תיאום בסערת השידור החי, במרוץ אחרי הרייטינג? האם מדובר בהתראה שמקורותיהם במערכת המשפטית ביקשו מהם להעביר? או שמא מדובר בהתגייסות מרצון להגנה על אותם מקורות?
לכאורה, החלוקה פשוטה: עיתונאים ישראלים המגויסים נגד בנימין נתניהו, הליכוד והימין בכללותו, הם עיתונאים אמיתיים, אמיצים, כלבי השמירה האחרונים של הדמוקרטיה וחופש הביטוי בעידן של רמיסת חירויות אחרונות ואווירת שנות ה־30 בגרמניה.
לעומתם, עיתונאים ישראלים שלא שותפים לשליחות "המקצועית" להחליף את שלטון הימין בישראל - ושוברים שורות מול ההתגייסות התקשורתית הכמעט מוחלטת הפועלת זה שנים למען הבטחת ניצחונו בבחירות של גוש השמאל - הוכתרו בתארים "שופרי תעמולה", "עיתונאי חצר" ועוד שלל גינויים שנועדו להציגם ככלים ריקים, המקבלים הוראות הפעלה מהבית ברחוב בלפור או ממצודת זאב והולכים כעיוורים אחרי "הרודן ומשפחתו" בשל ליקוי מאורות או הפרעה נפשית כלשהי.
בדיעבד, המציאות הפוכה: בישראל קיימת כיום מעין דיקטטורה של התקשורת, המשודרת והכתובה, שהפכה מזמן לחוד החנית של מערכה פוליטית להורדת הימין מהשלטון בכל מחיר. אלה שתפרו ותופרים תיקי חקירות לראש הממשלה בגין מאמציו להשיג "דיווחים אוהדים", ומתלוננים על הסכנה בקשרי "הון־שלטון", הם למעשה סוכניה האמיתיים של הסכנה שנגדה הם יוצאים.
מתנגדי הימין בממסד המשפטי־משטרתי מדליפים להם באופן שוטף ובלתי חוקי, ללא כל חשש מפני העמדה לדין, מידע מחקירות סגורות, כדי ליצור באמצעות תקשורת ההמונים את הרושם הנדרש: השלטון מושחת.
עיתונאים "חוקרים" משתפים פעולה עם פוליטיקאים בהתססת דעת קהל וביצירת לחץ "עממי" מאסיבי על גורמי אכיפת החוק, כך שהם מתקשים לעמוד בפני "מגיני הדמוקרטיה".
עיתונאים נמצאים בקשר אישי הדוק עם פוליטיקאים מהאופוזיציה - ואחר כך מעניקים להם ראיונות מלטפים, מבלי שאיש יפצה פה על הבעייתיות של "תקשורת אוהדת". באווירה הזאת יכולים "אבירי הדמוקרטיה" בתקשורת הישראלית להחרים את מעט כלי התקשורת השמרנים־ימניים, המנסים להבטיח איזון רעיוני כלשהו, ולפעול לסגירתם, בשם חופש הביטוי שהם כה חרדים לשלומו.
אסור שמישהו ישבור את המונופול שבידיהם על "האמת" ויעלה ספקות לגבי עבודתם העיתונאית, אחרת חופש הביטוי המוחלט שממנו נהנים אותם שופרי תעמולה יועמד בסכנה.
התקשורת הישראלית היתה בטוחה שהפעם יעלה בידה לייצר מהפך. היא כל כך התאמצה להשיגו, שקשה לא להרגיש רחמים כלפי אנשי תקשורת שאינם מסוגלים לתקשר עם המציאות. ואולי יש לומר: שבדרכם המאוד מיוחדת לעוות את המונח "שליחות עיתונאית" עוזרים בצורה נפלאה להרחיק שוב ושוב את המהפך המיוחל שלהם. קוראים לזה "קונטר־פרודוקטיביות".
הייתם מצפים מאנשים שאמורים להיות הראשונים להעלות שאלות, תהיות, תמיהות, ביקורת, ספקות, שימהרו להכות על חטא ולחשב מסלול מקצועי מחדש. אבל, שופרי תעמולה אינם מסוגלים לחשיבה כה עמוקה. ככל שדרכם מוכחת כשגויה, הם הולכים ומתבצרים בה, מעמיקים את השוחות ומגבירים את הירי בכדורי סרק.
במקום לעסוק בספקולציות הזויות, עיתונאות רצינית היתה צריכה לטפל בימים אלו בסוגיה מציאותית הרבה יותר חשובה: החשדות והראיות לזיופים ולתקלות מאורגנות בתוצאות מערכת הבחירות האחרונה. זה נושא שצריך לזעזע כל אדם שחרד באמת לשלום הדמוקרטיה.
הסוגיה הבוערת הזו לא תזכה לטיפול התקשורתי הראוי ותודחק במכוון מהתודעה הציבורית, מאחר שבירורה לעומק עשוי לחזק את הימין וטענותיו בדבר קיומה של "מדינה עמוקה" או "מדינה סמויה" - קשר של האליטות הצבאיות־משפטיות־משטרתיות־תקשורתיות לכפות עצמן על העם בניגוד לבחירתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו