ההגעה אל הירח היא השיא, שיאו של חלום, שהתחיל ברעיון שנראה הזוי. אבל אלה התעוזה, הרצון, החוצפה, החברוּת, ההתנדבות, שסחפו כמה עשרות, ואחריהם מאות ואלפים, ועכשיו מדינה שלמה.
אתמול סוף־סוף גם אני התחלתי להתרגש. עברנו את כל המשוכות, השיגור, ההקפה, ההישרדות בחלל, לכידת הירח. זו אופוריה מטורפת.
אם כל הסנסורים יראו שהגענו לגובה אפס, אם החללית תמשיך לתקשר, אם נוכל להוריד וידאו של הנחיתה, כל "אם" כזה הוא הצלחה עצומה.
זה בלתי נתפס שסין הגדולה, במשימה ממשלתית עתירת תקציב, הצליחה רק לפני כמה שנים לעשות את מה שעשינו במסגרת משימה פרטית, עם צוות של 50 איש, ובתקציב נמוך הרבה יותר.
התעשייה האווירית היתה איתנו מהיום הראשון ובלעדיה לא היינו מתחילים. הניסיון, ההבנה וההתגייסות הרימו את הפרויקט.
כשהתחלנו, היה לנו קשה לקבל סיוע. רק מעטים הבינו את המשמעות של הפרויקט והתגייסו, ממש התגייסו, כמו מירי ושלדון אדלסון וכמובן מוריס קאהן.
הפרויקט הוא לא רק החללית. הוא העניין הרב שנוצר סביב המסע לירח.
אנחנו מקווים שעבור מדינת ישראל זו רק תחילת הדרך במשימות של חלל עמוק ובאתגרים נוספים. אם אנחנו יכולים לעשות דברים מופלאים כמו להגיע לנקודה מסוימת על הירח, במרחק של 400 אלף קילומטר, נוכל להגשים עוד חלומות בלתי אפשריים.
הכותב הוא אחד משלושת היזמים שהחלו את הפרויקט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו