הפעילים הצטופפו יחדיו תחת הצילייה. צעירים ממושקפים יוצאי רוסיה מישראל ביתנו, נערה עם שמלה מהימין החדש וש"סניק ותיק עם זקן לבן. "איחוד חדש?", שאלתי. איזה איחוד - ענו, זה חום השמש. אבל האווירה בקלפי היתה רגועה, ספק משועממת, איש לא דחק והצעקות היחידות היו של ילדים חופשיים במגרש בית הספר. השומר תפס להם את הכדור וגירש אותם - היום לא משחקים כדורגל! למה מה קרה? שאל ילד מאוכזב - כולה בחירות...
"נו, אתה עדיין עם גנץ?" צחקק אחד מהממתינים בתור את חברו לאחר צ׳פחות המפגש. "כן, ואתה ביבי?" נו, ברור, אז יאללה אנחנו מקזזים אחד את השני, בוא נלך לעשות על האש... רגע, לאן אתה ממהר? אתה רוצה את הסטלנים בכנסת? טוב, נו, אמר לו החבר, בוא נצביע, רק שפייגלין וכל ההזויים שלו לא ייכנסו.
כמו מערכת הבחירות כולה, יום הבחירות היה שלו ומנומנם בקלפיות, אולם בקניונים ובמרכזי הקניות מלא־מלא. כמו עבר עם ישראל מצרחנות לצרכנות. בסופו של יום, עם ישראל הצביע בצורה הברורה ביותר עם כרטיס האשראי, בעד המצב הנוכחי, בעד תחושת השפע ובעד חופש היציאה לחירות עבדות הפסח. עם כל הדיונים ותקוות השווא הסמויות של התקשורת - שהתנהלה כמו לוויין עיתונאות עצמאי - בעיקר על עידן פוליטי חדש, בשטח התבהר מעל לכל צל של ספק ומשני צידי המפה - האישי הוא הפוליטי החדש. מי שהלך על הראש של ביבי, קיבל את תשובת אנשי הארץ שמחוץ לתקשורת. מה אתם רוצים שם בלוויין? ביבי, עם הכל ולמרות הכל - פשוט טוב ליהודים.
אולם לפני שנחיל הכתבים יעוט שוב על הפריפריה בצריבת עלבון אישי ובתאוות נקם על שהמציאות לא מסתדרת לפי דמיונם או רצונם, וישאלו שוב למה אתם מצביעים למי שדופק אתכם, שווה לבחון באמת את הנחת היסוד שגלומה בטענה. האם הפריפריה באמת "נדפקת" מממשלות הימין? תשובה מוחלטת וטוטלית היא נושא למחקר מקיף ורחב בהרבה מגבולות הנייר של טור זה, אך לפי שיחותיי עם אנשים בדימונה, שדרות, ירוחם, באר שבע, אופקים ואפילו רהט, המצב בסך הכל לא רע. נכון, המצב עדיין רחוק מלהיות אידיאלי, בעיקר בתחושת החיים הסדוקים בעוטף עזה ובתחום בריאות הציבור, אך זה עדיין נראה כבעיה חשובה פחות מ״החיים עצמם״.
יד הגורל גרמה שיום הבחירות נפל הפעם על יום אזכרתו של סבי, דוד פרץ ז״ל. לאחר ״אשרי יושבי ביתך״ שווה היה להקשיב לשיחת המתפללים על הבחירות שבחוץ, ממש מעבר לכביש. לא היה שם שום עניין כלכלי או מזרחי, בסופו של דבר הכל התמצה באמירה של אחד הנוכחים - מה? שוב ניתן את המדינה לשמאלנים? לא הספיק לנו אוסלו אחד?
וזו אמירה ששווה לשים אליה לב, זה כבר לא מפא״י וזה הרבה יותר קרוב, ברור וכואב. אם השמאל חשב שאפשר להסיט את הבחירות אל עבר העניין האישי או החברתי כדי להשיג את השלטון באמצעות גנרלים מבלי לומר בבירור מה עמדתם ביחס לפתרון הבעיה הפלשתינית, אזי הבחירות האלו הן כאפה מצלצלת להשכמה. אי אפשר לחזור על אותה מנטרה עשרים וחמש שנה ולקוות שהיא תהיה אמת מתישהו. המציאות מוכיחה שוב ושוב שעבור רוב הישראלים, והפעם זה רוב מובהק, הביטחון הקיומי שלנו כמדינה עדיין חשוב יותר מהשסעים הפנימיים שמתאפשרים בזכותו או בגללו.
למרות הכל, ביבי // צילום: דויד פרץ
השמאל הישראלי מתהדר בהיותו מפוכח וביקורתי כלפי עצמו. אם נכון הדבר, הרי מבחינה ביטחונית צריך להיפרד לשלום מתחושת היותו ״מרכז״ ואלטרנטיבה שלטונית ראויה ולהבין את תפקידו כשוליים. גם אם ניקח את העבודה ואת מרצ יחד, נגלה שמדובר במקרה הטוב בפחות מעשרה אחוזים מהעם. נכון שנדמה שמבחינה תקשורתית מדובר ברוב המוחלט, אבל זו אנומליה של התקשורת, לא של המדינה. אם השמאל לא רוצה להישאר בתפקיד הפרעוש העוקץ את הסוס הדוהר, כדאי להתחיל ולחשוב בתוך הקופסה, ולמרכז את עמדותיו הביטחוניות כדי להבין שרוב הישראלים לא מעוניינים להתנסות בפתרון בעיה באמצעות פתרון שכשל כבר.
ואם בזקני השבט עסקינן. קל לתקוע אצבע בעין למפלגת העבודה שפעם היתה מרכז הכוח הישראלי, וכיום מפרפרת במי האפסיים שמעל אחוז החסימה. אבל למרות נבחרת פרלמנטרים מצוינים ומנהיג מוצלח על הנייר, שווה לקרוא את ההתרסקות של מפלגת העבודה דרך שני צירים: האחד ביטחוני, ואם מישהו רואה מה היה ההבדל בין העבודה למרצ בבחירות האלו, שיתרום את עיניו החדות לאין שיעור לטלסקופ האבל.
והשני, ולא פחות מעניין, הוא הציר המזרחי. למרות שמו ומוצאו, אבי גבאי לא דיבר מזרחית רהוטה כמעט עד סוף הקמפיין, כנ״ל גם ההחמצה הגדולה ביותר מבחינתי של הבחירות האלו - אורלי לוי ומפלגת גשר. לוי, שהיתה המועמדת הנכונה והמדויקת ביותר לדבר מזרחית רהוטה ודוקרת, בחרה לטשטש את המאבק תחת התווית החברתית, וכשלה. הלהט שבו פעלה, משכנע אותי שהיא לא תיעלם מהחיים הציבוריים במהרה.
אך לוי, גבאי ושאר ה"כהים" מכחול ולבן, צריכים לשים לב שכל הניסיונות להלבין את הליכוד ולציירו כמפלגה גזענית כשלו כליל. בסופו של יום, מזרחים רבים הביעו סימפתיה מנומסת לעניין המזרחי, אבל הצביעו לביבי. כמו השמאל, גם אנשי המאבק המזרחי צריכים לעשות דין וחשבון מפוכח עם עצמם ולשאול את השאלות המתבקשות. האם המרדף אחר הצדק המוחלט, ומסגור המאבק המזרחי כחלק ממאבק שוויון וצדק טוטאלי עם מדוכאי כל העולם, הופך אותו ללא לגיטימי וחסר משמעות עבור רוב הקהל שמתחנן - עניי עירך קודמים?
והשאלה השנייה והקשה יותר, האם המאבק המזרחי כנושא ציר הוא רלוונטי עדיין? שכן, אם עבור רוב המזרחים אין בעיה מזרחית כה חמורה במדינת ישראל - כזו שמביאה אותם להצביע למועמדים מזרחים רק בשל מוצאם - אז למה להתעקש שהבעיה אכן קיימת? האם יש גבול כמה תודעה יכולה להיות שבויה בתיאוריה, לפני שהתיאוריה תישבר אל מול מציאות החיים?
בכל בחירות יש מנצחים ומפסידים. אבל תזכרו את תחושת האופוריה שבה חשתם לכמה שבועות, כמו גם בדאגה מפני הרע מכל, ותזכרו שבצד השני חשו בדיוק אותו דבר. וכל קדנציה זה בסך הכל עוד חצי סיבוב בקרוסלה שעליה כולנו מסתובבים יחדיו בצד זה או אחר של המפה. שום חור בשן עוד לא נעלם באמצעות הצבעה בפתק הנכון.
אז בואו ניתן לפוליטיקאים לעבוד עבורנו ועלינו, כדי שנתעצבן, נקטר ונמחה כמו שאנו אוהבים, ונזכור בימי הסתגלות אלו לדרכנו הפוליטית החדשה - שהן המנצחים והן המפסידים התכוונו לטוב ביותר, גם אם בסוף יצא רגיל למדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו