השעה אחרי שבע בערב. עד כה הצביעו כ-3.3 מיליון איש, 52 אחוז מבעלי הזכות בישראל, ועל פי כל הנתונים - המצב חמור. שימו בצד את הקמפיינים וזעקות השבר של כל המפלגות, את הקטטות הפנימיות והביקורת המוצדקת שיש לפעמים בתוך המחנה, וחשבו על דבר אחד בלבד: האם עשיתם את כל מה שיכולתם כדי למנוע את איבוד השלטון לשמאל?
האחוזים הנמוכים והשאננות הכללית בציבור מלמדים שהימין שכח מה זה להיות אופוזיציה, הוא שכח מה זו ממשלת שמאל, ואיבד לחלוטין את תחושת הסכנה מפני העברת הכוח שלטוני לידי הצד השני.
הנה תרגיל מחשבתי: קחו את "תחקיר הבוטים" של רונן ברגמן, שלמרות שהוכח תוך שעות ספורות כחסר בסיס לחלוטין, הוא גרם להשתקת קולותיהם של אנשים אמיתיים ברשתות החברתיות על רקע דעותיהם האידיאולוגיות; הוסיפו לתפיסת העולם הזו סמכויות שלטוניות - ותבינו מה הם מסוגלים לעולל.
זה לא תיאורטי. הצלחות הימין בעשור האחרון גרמו לנו לשכוח את פוטנציאל הנזק, אך חשוב לזכור. תחת ממשלות רבין וברק, תהליך אוסלו ההרסני הוביל לעשרות פיגועים ומאות רבות של נפגעים, עד שלבסוף התפוצץ במהומות הדמים של האינתיפאדה השנייה. בשנים אלו המהפכה השיפוטית של אהרן ברק צברה תאוצה והעמיקה את אחיזתה; במשרד החינוך לימודי האזרחות והיהדות החינוך עברו רדיקליזציה פוסט-מודרנית; צה"ל אימץ את תורת ה"הכלה" וה"התשה" וזנח לחלוטין את השאיפה להכרעת האויב; ישראל נסוגה מלבנון באופן מביש תוך בגידה בבעלי הברית בצד"ל; התרחשו אירועי קבר יוסף והפקרת החייל מדחת יוסוף ועוד. רבים זוכרים ימים אלו כתקופה קשה ומאיימת ובצדק רב.
כשהשמאל עולה לשלטון הוא לא מגיע לשחק. אין לו תקשורת עוינת על הראש, הוא לא צריך להיאבק באופן מתמיד מול פקידות מסרסת, פרקליטות מאיימת ומשפטיזציה בולמת. המנגנונים הללו מזדהים עם האג'נדה השמאלנית, והם עובדים יחד כדי להגשים את רעיונותיהם. אם בני גנץ נראה לכם כשמאל חלש וחסר אידיאולוגיה, אל תדאגו: יש צבא שלם של משפטנים, חוקרים, כלכלנים, חוקרי מגדר וסוציולוגיה שרק ממתינים ללחוש לאוזנו ולהפוך את ישראל למדינה פרוגרסיבית, פוסט-מודרנית ופוסט-ציונית. זו הלוגיקה, אלו התמריצים.
אם לא הבנתם את זה, מספיק לקרוא את מאמר המערכת של "הארץ" מהבוקר, שקורא להצביע לבני גנץ. אתם יודעים למה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
