לא לדבר על פוליטיקה ביום הבחירות זה הכי "לא לחשוב על פיל ורוד". אבל אלה הכללים. ביום הזה, על הדפים האלה, אסור שתופיע אפילו מילה אחת פוליטית. השאלה היא, כמובן, אם זה אפשרי.
האם בישורת האחרונה של מערכת הבחירות נשארה בכלל מילה אחת בעברית שהיא לא פוליטית? הרי הכל כבר צבוע, מסומן, מגויס מכף רגל ועד ראש, או לפחות מזכיר משהו. אולי בכלל עדיף לשתוק?
האם מותר לי להחנות את הרכב בכחול לבן? ללכת לעבודה? לקרוע את המצע? לנהוג בצד ימין בכביש החדש? לבקש בקונדיטוריה "רק מרנג"?
זה היה יכול להיות יום די משעשע אילו מישהו מאיתנו היה שומר עדיין על חוש ההומור. בינתיים, אין סימנים להומור. אולי בעוד שבועיים נירגע לאט־לאט. בינתיים עדיף לשתוק.
מישהו ינצח בבחירות האלה, אבל זה לא יהיה אנחנו. הנה מה שאני לוקח איתי מהמערכת הזאת.
בשבוע שעבר, בטיול השנתי של הילדים שלי, ניהלו כמה מורים ויכוח פוליטי קולני. הם עשו את זה בעצבים, ומול התלמידים. כנראה זה היה די מכוער.
כמו שנהוג אצלנו, הם לא ניסו לשכנע. לא ניסו להבהיר שגם בצד שלהם יש אמת עמוקה וכנה. אם הבנתי נכון, הם פשוט ניסו להעליב. להטיח משהו. לנטוף בוז.
ומה יותר ישראל 2019 מזה?! אנשים לא מוציאים את האף מהפיד שלהם, שזה כנראה הרבה פחות ממה שפעם קראו לו "דל"ת אמות". אף אחד לא מציץ החוצה.
כבר לא מתאמנים אצלנו בלהקשיב או לטעון. לאט־לאט מאבדים את המיומנות שפעם היתה גאוותו הגדולה של עם ישראל: לנהל מחלוקת כאילו יש מחר. לתווך ולתרגם. לחשוב את ה"איפכא מסתברא" הפוך על הפוך.
כשהיכולת הזאת מתנוונת, גם היכולת והרצון לשחק את המשחק הדמוקרטי הולכים ונעלמים. מהבחינה הזאת כמעט לא חשוב מי ינצח מחר בבחירות. המשחק הדמוקרטי שלנו מאבד את שורש נשמתו - החדווה. חדוות המשחק.
ברגעים האלה אני מזכיר לעצמי שסבא וסבתא חלמו והשתוקקו לרגע שבו יהודים יישאו באחריות לגורלם. אני לא בטוח כמה הם היו שמחים לראות איך בדיוק אנחנו מנהלים את זה, ובכל זאת - יום בחירה שמח לכולנו! גם לכם בוגדים / עלובי נפש / מחרחרי מלחמה / מתבוללים / משת"פים / פנאטים שטופי מוח / גיס חמישי / עדר קרנפים / אוכלי חינם. ניפגש בעוד שבועיים ככה ונצחק על הכל. עד אז עדיף לשתוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו