היש מלאכה קלה מסימונם של הליכוד והימין כאחראים לזיהום השיח הציבורי וטינוף מערכת הבחירות? דומה שזו מוסכמה שאיש אינו טורח שוב לבדוק את תקפותה. אין להכחיש, הליכוד ניהלה מערכת בחירות אגרסיבית וסרת טעם פה ושם; אבל תעמולת הליכוד התמודדה עם מינונים מופרעים של דמוניזציה.
תוארי האצולה המוצמדים לנתניהו ומשפחתו נעשו טבעיים והושגרו בשיח הישראלי. השוואתם התדירה לחצרות מלוכה, ועוד לאכזריות שבהן, היא מוסכמה שכיחה בסוגת הפרשנות התקשורתית. הנוהג הבזוי הזה זלג לנאום הבכורה של יו"ר כחול לבן, כשהשווה בין נתניהו ללואי ה־14 ("המדינה זה אני"), מבלי שהדבר הפריע למישהו לסמנו כמופע מפעים של ממלכתיות זוהרת.
הנדל והאוזר, פקחיו הטריים של מפלג השיח התקין, ממשיכים לחלק דו"חות על הפרת כללי תרבות הדיבור, בזמן שיו"ר מפלגתם, יעלון, מתעלל בממרתו המקודשת של בן־גוריון, ומתריע כי "תדע כל אם עברייה, שהפקידה גורל בניה בידי ראש ממשלה שמעדיף אינטרסים כספיים שלו ושל בני משפחתו, על פני ביטחון ישראל".
לא צריך להחזיק בדוקטורט בהיסטוריה כדי להכיר את ערכו התרבותי של הביטוי, המבטא את החוזה החברתי המקודש ביותר ביחסי צבא־חברה בישראל. ברור לכל גם מה הרמז המשתמע מעיוותו בידי יו"ר תל"ם. לאיש, מתברר, אין מונופול על השנאה במערכת הבחירות הנוכחית; אבל דומני שמעולם לא הורכב מצרף פוליטי שכל תכליתו היא ללבות את תחושת המיאוס מנתניהו ולדהור על גביה כל הדרך לכנסת, ואולי גם לשלטון.
בדבר אחד קשה להאשים את התומכים בנתניהו, אף על פי שהדבר מוטח בפרצופם מבוקר עד ערב: הם אינם נוהרים לקלפי על אדי שנאה ליריב ואינם מונעים בדחף "להוריד" אותו מהבימה הציבורית, אלא ע"י העדפה אידיאולוגית. תועמלני כחול לבן ומצביעיה מודים שכל מבוקשם הוא לראות בנפילת נתניהו, ואחריהם המבול.
מתחת למעטה הסכריני של הקריאה לממלכתיות והקיטש הפטריוטי, מתדלקת כחול לבן פוליטיקת שנאה בתצורתה הגולמית ביותר. זה הסחף שדוחף יונים מדיניוֹת ושוחרי שלום מובהקים להנהן בהערצה למפלגת קולונלים שראשיה מתרברבים בגופות ערבים.
זה הזרם שמצליח לגרום לפמיניסטים ופמיניסטיות אדוקים לסלוח על הערות מיזוגיניות דוחות של צמרת מפלגה, המבזה את נשות הרשימה ומעלימה אותן מקדמת הבמה. זה הכוח הסוחף את שוחרי החברה האזרחית לסגוד בפומבי לארוס הצבאי של ראשי המפלגה, ולייחל לכינונה של ממשלה פרו־מיליטריסטית.
פוליטיקת שנאה אינה נמדדת רק בעצם השימוש בתיעוב ככלי שכנוע. בעולם של פוליטיקה אישית, קשה לדמיין מערכת בחירות "נקייה" או "חיובית". פוליטיקת שנאה נמדדת במידת הצלחתה להפוך את הרגש השלילי לכוח מכריע אצל הפרט, עד כדי בגידה מפורשת בערכיו האידיאולוגיים.
הליכוד ניהל בעברו קמפיינים שליליים ואפילו מרושעים; אך מעולם לא הזין את בוחריו בשנאה מרוכזת שדחפה אותם לוותר על האידיאולוגיה שלהם, ולייחל להפסד של היריב יותר מאשר לניצחון המפלגה. על התקדים הדמגוגי המסוכן הזה רשמה כחול לבן זכויות יוצרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו