"נו, איך אדם כמוך הולך כמו עדר אחר מנהיג מושחת, המוליך את ישראל מדחי אל דחי, ואיך אתה מסכים שיפגעו בשומרי הסף?" שואלים אותי חברים, ומנסים להסביר לי שהערב רד, וחושך על פני הארץ ישרור. כך נשאלתי לפני ארבע שנים בדיוק, וגם בבחירות שלפניהן, ויש להניח שכך יהיה גם בעתיד. פעם אחר פעם השבתי עם מספרים ועובדות, אך הם בשלהם.
ימים ספורים לפני הבחירות, והארץ איננה כמרקחה. גם ביקורו של נשיא מדינת הענק ברזיל, הכרה רשמית של ארה"ב בריבונות על הגולן, פגישות שהפכו לשגרה עם נשיא רוסיה - הכל חולף מבלי להרעיד את אמות הסיפים. שועי עולם מחזרים אחר הפתחים ומבתרים את "הבידוד המדיני", העולם הערבי שוב אינו מקשה אחת, ובתחתית סולם העדיפויות שלו נמצאת, אם בכלל, "הבעיה הפלשתינית".
האם לא כדאי להביט לאחור ולהכיר בשינויים המפליגים המתחוללים בארץ, כמו גוויעת האבטלה, מותם של תיאוריית הדמוגרפיה ואיום "רחם הנשים הפלשתיניות", נסיקתו של התל"ג לגבהים שאבותיה המייסדים של המדינה, הסוציאליסטים, לא שיערום, ומספר התיירים בשנה השווה למחצית תושביה של המדינה?
אני נזכר באמרתו של ש"י עגנון: "מי שהאמת עימו, הוא הרבים, ואפילו הוא לבדו", ובתיבת התהודה הפרטית מתנגן שירו של עודד אבישר, "ערב בא": "שוב העדר נוהר במבואות הכפר, ועולה האבק משבילי עפר". דומה שלמרות הניסיון הנצחי להסביר לנו שאנו שייכים לעדר הנוהה אחר רה"מ מבלי לחשוב, אין אנו לבד.
כך כתב סבר פלוצקר, פרשן כלכלי ותיק ב"ידיעות אחרונות", שאינו חשוד בליכודניקיות יתרה, לפני חודשים אחדים: "כאשר בנימין נתניהו יתייצב בפני הבוחרים במערכת הבחירות הבאה, הוא לא יצטרך לשקר. העשור שבו כיהן כראש הממשלה היה מן הטובים בתולדות הכלכלה הישראלית. מאז הבחירות ב־2009 עלתה רמת החיים הריאלית של אוכלוסיית ישראל ב־55%. התוצר השנתי לנפש... עלה מ־30 אלף דולר ל־42 אלף דולר (כבר הגיע ל־44; ג"א)... נוצרו מיליון מקומות עבודה חדשים ושיעור האבטלה ירד מ־7.5% ל־4%. תעסוקה מלאה.
השכר הממוצע למשרה של עובד שכיר עלה מ־8,000 שקלים לחודש ל־10,000 שקלים". ועוד כמה עובדות מהמשמרת של נתניהו: היצוא עלה מ־60 מיליארד דולר לפני עשור ל־110 מיליארד דולר השנה. החוב של המגזר הציבורי הצטמצם מ־75% מהתוצר המקומי ל־60%. ישראל צברה עתודות של כ־115 מיליארד דולר. ולא תאמינו, לא רק שאיננו חייבים נטו כסף ליתר העולם, העולם חייב לנו כ־135 מיליארד דולר.
ומה עם הביטחון? שאלו שוב מבלי להקשיב לדבר העדר. השבתי, שכל הממסד הביטחוני תמך בדרכים ישירות ועקיפות בהסכם הגרעין של אובאמה, כולל ראשי כחול לבן. התקשורת ושלל מומחים לביטחון הסבירו כמה חשוב ההסכם. ורק איש אחד, כמעט, הפך את הקערה על פיה. במשמרת של נתניהו, שנות מלחמה מתחלפות בחיזורי הכרה במדינה "המצורעת", וזאת ללא כל תמורה. מדינות ערביות מצמצמות רווחים דווקא מול איראן, וציר הרשע מתפורר.
והעדר שלו אני שייך, קורא, שומע, וינהר אל הקלפיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו