אפשר להסכים או לא להסכים, להצדיק את הקו של ראש הממשלה בנימין נתניהו או לבקר אותו, אבל מה שחשוב זה לראות את דמותו על רקע המנהיגים מטעם עצמם שעומדים סביבו וכל אחד נראה משונה ומסוכן יותר ממשנהו.
גנץ - איש הפלסטלינה. הוא מאשים את נתניהו שהוא רוצה להרוג אותו ומתחיל כל משפט במילה החוזרת על עצמה ארבע פעמים ואפילו לא נגמרת בערבי עם נרגילה.
אהוד ברק חוזר על האשמות קשות: פעם אחת אמר שביבי ירה שלושה כדורים בגב של מגילת העצמאות. עכשיו הוא בוגד. וישנו בנט, שתובע לקבל תכף ומייד את המפתחות. ועוד רבים אחרים. על יד אלה ניצב בנימין נתניהו כמנהיג החלטי שמוכן להכות חזק יותר מבעבר, אך גם לקבל החלטות לא פופולריות בתחרות האירוויזיון של סבב הפסקת האש הנוכחי. במערכת בחירות רגילה נוסח 20 השנים האחרונות, המעבר לסדר יום ביטחוני משחק לטובת הימין. בבחירות הנוכחיות יש ניסיון לנטרל את האפקט הזה באמצעות מריצה מלאה חרבות ופלאפלים.
דבר אחד צריך להיות ברור: ישראל תיאלץ בשלב מסוים ללכת ולחסל את בסיס הטילים שנקרא רצועת עזה, כי כמו ששר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן אמר לי השבוע: בתוך שנתיים חמאס מגיע לרמה של חיזבאללה. זה מצב בלתי נסבל. אבל לא לפי לוח הזמנים של מערכת ההתשה של חמאס. אלא לפי לוח זמנים משלנו.
הפלשתינים העריכו שבישראל לא יסכנו את הבחירות בשביל מלחמה בעזה. הם טעו לגבי עוצמת התגובה. העובדה שגם פרשנים ניציים טוענים שהתגובה הפעם היתה לא־פרופורציונלית, הרבה יותר אגרסיבית, מלמדת שאולי היתה פגיעה משמעותית ביכולת של חמאס. ישראל תחת נתניהו בחרה להופיע כ"שחקן רציונלי", שתגובותיו, גם אם הן לא תמיד צפויות, הן מסודרות ומונעות הידרדרות. זה דומה למשבר חטופים מתמשך.
אתה לא רוצה לעשות משהו שיגרום להרג מיותר, אתה רוצה להפחית את הלחץ. בשלב מסוים תיאלץ לקבל החלטה לפרוץ למטוס או לאוטובוס.
בסוף השבוע של 30 במארס, יום האדמה, מתוכננות הפגנות סוערות ביהודה ושומרון. גם מהומות חוזרות על גדר עזה.
הדבר הנכון היה למשוך את סבב האש הנוכחי למשך כשבוע - גם כדי לשבור את סבבי המהומות. מבחינת הפוליטיקה הפנימית של הבחירות, נתניהו מרוויח את עצירת קמפיין השקרים בעניין הצוללות והתייצבות מנהיגותית ברמת הגולן ובעזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
