"מערכת הבריאות חולה" היא כותרת גנרית שתוכלו לקרוא בכל עיתון, בכל אחת ממדינות העולם. אין מדינה בעולם שהצליחה למצוא את הנוסחה המנצחת לאספקת שירותי בריאות טובים לכלל האזרחים במחירים סבירים. אבל לפני שנדבר על תחלואי המערכת שלנו, כדאי להזכיר שבדירוג האחרון של המדינות היעילות ביותר בשירותי הבריאות שלהן, שעורכת חברת המידע בלומברג, ישראל דורגה במקום השישי בעולם.
אז כן, עדיין ניתן למצוא את הזקנה במסדרון; יש עדיין חולים שמגיעים לטיפול ב"רפואת חירום" וממתינים חמש שעות לטיפול "חירום"; משקי הבית מוציאים הרבה יותר על בריאות ומערכת הבריאות; קופות החולים ובתי החולים מצויים בגירעונות שהולכים ותופחים למיליארדי שקלים - אך עם כל זה, אנחנו לא הכי גרועים בעולם.
"לממשלה הבאה לא יהיה מנוס מהעלאת מס הבריאות כדי לממן את השחיקה בתקצוב מערכת הבריאות", אומר אייל גבאי, יו"ר קופ"ח מאוחדת. בין 2016 ל־2017 גירעון הקופות זינק במיליארד שקל, מכ־800 מיליון. את הסיבה המרכזית לזינוק מנמקים בקופות גם בירידה בשיעורי התמיכה הממשלתית בהן.
"בהערכה הנמוכה ביותר תקציב הקופות נשחק ב־20%", אומר גבאי ומצטט את הנתונים מדו"ח טאוב, שהראה כי אמנם בעשור שבין 1995 ל־2016 התמ"ג לנפש וההוצאה הלאומית על בריאות עלו באופן דומה - בשיעור של 40%, אך בתקנון גיל האוכלוסייה שהתבגר מדובר בשחיקה של 10%, מכיוון שאוכלוסייה מבוגרת יותר זקוקה ליותר שירותי בריאות.
שחיקה של 10% נוספים מוסברת בעליית מדד שירותי הבריאות, מעבר למדד המחירים לצרכן. הוצאות מערכת הבריאות תפחו גם בשל אופנה חדשה של תביעות רשלנות רפואית, בקצב שמדביק את התופעה האמריקנית המדאיגה.
"עורכי דין מסתובבים במחלקת היולדות, למשל, ומציעים את שירותיהם לכל יולדת, על בסיס אחוזים מהצלחה בלבד. אנחנו מקבלים תביעות רשלנות גם על סבל שנגרם ליולדת כתוצאה ממהלך לידה רגיל - תביעות שלא ראינו כמותן לפני עשור ופחות מכך", אומר מנהל מחלקה באחד מבתי החולים. במקרים רבים התביעות האלה יקרות מדי לבתי החולים וטומנות סיכון גדול מדי, ולכן הם מעדיפים לסגור אותן בהסכמי פשרה יקרים.
סכסוך העבודה כבר בדרך
בינתיים הכספים ממשיכים לזרום כאשראי, כגירעון, אבל ברור שהמצב לא יוכל להימשך כך והממשלה הבאה תיאלץ להגדיל את מקורות המימון למערכת. לגבאי, כמו ליתר מנהלי הקופות ובתי החולים יש סיבה נוספת לדאוג - כספים שמגיעים למערכת לא תמיד מנותבים למקומות הנכונים.
הגידול בהשקעה בבריאות בעשור האחרון הוקצה בעיקר למשכורות. בשנים 2008-2017 שכר הרופאים, למשל, עלה ב־59% נומינלית. אך מרבית התוספת הזו ניתנה ב־2011 - אחרי שביתת הרופאים שנמשכה ארבעה חודשים וחצי. אז הושג איתם הסכם שעלה למדינה לא פחות מ־16.5 מיליארד שקלים על פני תקופה של שמונה שנים. אלא שהתקופה הזו תסתיים אחרי הבחירות, והם עלולים לחדש את סכסוך העבודה על רקע דרישות שכר נוספות. דרישות כאלה עלולות להביא את הקצאת הכספים הבאה למערכת - למקום שלא יוסיף תקצוב לשירותי בריאות נוספים.
השבוע פורסם ב"ישראל היום" דו"ח השכר במגזר הציבורי, וממנו עלה ששכר השכירים הגבוה ביותר הוא במגזר הציבורי. מאז 2008 השכר במערכת הבריאות הציבורית זינק ב־131%. השכר של השכירים במשרדי הממשלה זינק באותה תקופה ב־120%, ואילו השכר הממוצע של שכירים במשק זינק ב־111% בלבד, כך על פי נתוני הביטוח הלאומי.
"למצוא דרכים חדשות להתמודדות עם האתגרים במערכת" // צילום: Getty Images
במילים אחרות - השכר שנשחק במשק עם השנים הוא דווקא שכרו של המגזר היצרני, שמממן את ההוצאה הממשלתית שתופחת הרבה יותר ממנו. ומכיוון שהמגזר הציבורי עובד מתוקף הסכמי שכר תקופתיים, הוא תופח ללא קשר לתפוקה שלו, או אפילו של המגזר היצרני שמממן אותו. לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שלאורך זמן ההסכמים הללו לא יוכלו להתקיים.
השכר במערכת הבריאות הוא הגבוה ביותר מבין כל המגזרים במשק. יש בכך היגיון כשמדובר ברופאים. אך לא רק הם נהנים משכר גבוה, שבמונחי 2017 עמד על ממוצע של 37,187 שקלים בחודש. גם שכר האחים והאחיות עמד על ממוצע של 20,348 שקלים, ועובדי המעבדה השתכרו בממוצע ב־17,756 שקלים. השכר הממוצע למשרת מתמחה עמד על 9,848 שקלים.
הציבור רוצה פרטי
אז מה הפתרון? אייל גבאי, ששימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומנהל רשות החברות הממשלתיות, לא מצפה שמבול של כסף ממשלתי יפתור את מערכת הבריאות מתחלואיה. "אנחנו לא צריכים לנסות להדביק פערים עם העולם, אלא למצוא דרכים חדשות להתמודדות עם האתגרים של המערכת", אומר גבאי. לדבריו, אחד הפתרונות צריך להיות "אשפוז בקהילה". הכוונה היא להקטין את צריכת שירותי הבריאות מבתי החולים, ולהגדיל את השימוש בקופות החולים במתן פתרונות רפואיים בבית החולה.
במידה רבה מדובר בתופעה שקורית מאליה. אם בעבר היה לבתי החולים תמריץ כלכלי לאשפז חולה למספר ימים רב יותר, כיום זה כמעט לא קורה. בתי החולים מתוגמלים על פרוצדורות רפואיות וטיפול במקרים, ולא על ימי אשפוז. אך הפתרון מלכתחילה יכול להיות אשפוז בית, אם רק יהיו לקופות החולים יותר אמצעים להעניק שירות רפואי בקהילה - לקחת דגימות דם מבית החולה, לבצע בדיקות וגם פרוצדורות, דוגמת מתן זריקות ושירותים נוספים בבית החולה. מערך כזה יצמצם עלויות באופן דרסטי.
בשורה התחתונה ברור שההוצאה הפרטית על הבריאות תמשיך לגדול. גם אשפוז ביתי הוא דרך בלתי נמנעת להגדיל את ההוצאה הפרטית על בריאות. ברמה ההצהרתית, ייתכן שיש רוב בישראל, ולא רק בה, לתפיסה שלפיה ההוצאה על בריאות, כמו על חינוך ותחומים חיוניים אחרים, אמורה להיות ממשלתית. אך בשטח הציבור מעוניין לצרוך חינוך פרטי ובריאות פרטית, גם כשמוצעת לו חלופה ציבורית.
רבים ממובילי התפיסה הריכוזית, הסוציאליסטית, שולחים את ילדיהם ללמוד במערכות חינוך פרטיות, או משקיעים בחינוך פרטי משלים. המגמה הזו בלתי נמנעת ככל שרמת החיים עולה. בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת הפער בין רמת החיים של החולה המאושפז בבית החולים, לבין רמת החיים שלה הוא היה מורגל בבית, נטה במקרים רבים לטובת בתי החולים. הם הבטיחו תזונה מגוונת יותר ומרחב אישי סביר, יחסית לתנאים שהיו מקובלים בבית. כיום בתי החולים הציבוריים לא יכולים להציע תנאי אשפוז דומים, והמאושפזים סובלים מביטול הפרטיות, מצפיפות ומרמה תזונתית ותברואתית נמוכה מהמקובל. העובדות הללו תומכות בפתרון שמציע גבאי, ונראה שפנינו לשם במידה רבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו