אני פורים? אם כבר, אז פסח. נכון שאני וסדר וניקיון זה לא ממש כפפה וגרב. או יד, או רגל. אבל בפסח יש לפחות תאריך יעד, ואז הכל נגמר. גם סוכות זו אופציה טובה, גם כאן ההכנות מגיעות לכדי רגע של נחת. שבועות בכלל זה חג קסום ואפילו חנוכה יש לו את המומנט שלו. אבל פורים? מדובר בשגעת, לא פחות.
כמו פסח, גם פורים מתחיל חודש קודם, אבל בניגוד לאח הגדול והאחראי, פורים הקטן והפרוע לא עוסק בעשיית סדר אלא בזריעת בלאגן. למה מתחפשים? משלוחים בהולים מסין יוצאים וחוזרים, הבית מתמלא אביזרים, מסכות וגלימות, ולבסוף, ביום פקודה, הילד משנה את דעתו; לא רוצה להיות כבאי, רוצה זחל. לכי תגדלי לו זחל עכשיו. מזל שכאם מנוסה מצאתי אסטרטגיות עוקפות משבר, קוראים לזה מיתוג: יש דבר כזה "פיראט המצוות", ולילדה המייבבת נציע את "מלכת הגאולה", נאפר בנצנצים וסגרנו עניין.
אבל זה לא נגמר שם. אם את הילדים אפשר לרצות במיני כחש, את המבוגרים פחות. שכן משלוחי המנות כבר מזמן עזבו את עולם השתי מנות לשני אנשים ונכנסו לסחרור מופרך של "קונספט". משלוחי מנות נושאיים ויצירתיים, שצוות שלם חשב עליהם, עם רכיבים שקל להשיג אם יש בבעלותך פטיסרי גורמה צרפתי, כמובן. משלוחים בסגנון "ארוחת בוקר כפרית", "חיים בסרט" ו"שחמט". נחמד לקבל כל עוד את לא זוכרת שצריך גם להחזיר. ואז את מקוששת מהיקב ומהגורן וממגוון משלוחים על השיש משהו שנראה כמו קונספט "בלאגן". זה קונספט שבטוח יתפוס, הרגע המצאתי.
ישנן גם סעודות וקריאת מגילה. צריך לרוץ ולתזז בין סעודה לסעודה, לדאוג לרווח מספיק בין הקרפלך האשכנזי למרק התימני, שלא יריבו בבטן חלילה, ואז ברגע מסוים לעזוב את הסעודה כי יש קריאת מגילה. לירושלמים יש יום ביציאה; כשכולם הוללים וחוגגים הם עושים אחד מהשניים - או יורדים למרכז לתפוס טרמפ על פורים דלא מוקפים, או נשארים ספונים בין החומות, במעין שקט מוזר ומחכים לתורם. וכשהוא מגיע, אוהו, העיר שושן צהלה ושמחה. נפצים, תהלוכות, ריקודים והבעל שב־10 בבוקר כבר עשה "לחיים" ונותר רק לבצע אצלו בדיקת דופק בשאר חלקי היממה.
האם זה נשמע כאילו אני מתלוננת? חס וכרפס, תכלת בוץ וארגמן! תמיד מגיע הרגע הזה שבו מלכת הלילה, מלכת הכוכבים, מלכת המצוות או מלכת הגאולה עומדת מנוזלת בפתח הבית, בידה קופסת פלסטיק מנצנצת המסתירה בתוכה עוגת גבינה, והיא מושיטה אלי: "זה אמא שלחה". את חוטפת את המשלוח מידיה, מזכירה לעצמך לפנק במשלוח הדדי, נמלטת למקום מבטחים עם התקרובת ומסתגרת, רק את וכוס קפה עם עוגת גבינה לחמש דקות של שקט. בלי נפצים, בלי תחפושות, בלי איפור שנמרח, בלי ריצות לסעודה ומגילה וקרנבל, רק את והרגע הזה. לנוח? אני כבר אנוח בפסח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו