חייבים לבלום את הטירוף

החודש לפני עשרים שנה הפסקתי לשחק קלפים על כסף. זה קרה אחרי שאימבציל עם שן קדמית חסרה ומבט סוטה בעיניים, כמו של טיפוס שמקיים יחסי מין עם מטריות, פירק לי משכורת של חודש. נשבעתי אז, שאני עם הפוקר גמרתי.

לא שנגמלתי מהתערבויות. רק השבוע קיבלתי את התמורה להתערבות על איחוד גנץ־לפיד. הנה, בשעה שאני כותב את הדברים אני לוגם כוסית ג'ורה (Jura) עם קוביית קרח אחת. וויסקי סינגל משובח שמגיע מהמזקקה היחידה על האי הקטן ג'ורה הסמוך לאי איילה המפורסם. בקבוק שמנמן שנשלח אלי מהמסעדן והקולנוען שחר סגל שהפסיד בהתערבות ושילם כמו גבר.

בקיצור, אחרי הראיון של גנץ בעיתון של מוזס - נסגר לי מעגל. הודעתי בשידור רדיו שיש איחוד וצייצתי בטוויטר. הציוץ הוביל להתערבות וסופו נוזל משובח בגרוני. ניחוש מושכל בניתוח ריאלי. אתם כבר יודעים למה.

למרות האמור לעיל, בכל הנוגע לתוצאות הבחירות, אני לא מוכן להתנבא. זה מביא נאחס גדול. אני תמיד יושב מכווץ מחרדה בכיסא. לדאבון הלב, ההיסטוריה אינה ספר הדרכה. ניבוי העתיד דומה לנהיגה בשטח משובש, בלילה בלי ירח, בלי אורות, ברוורס, כשהנהג מסתכל רק במראה האחורית.

יש רק דבר אחד בטוח, עובדה שרירה וקיימת, יצוקה מבטון - בכל מערכת בחירות בעשור האחרון, יופיע במערכה הראשונה או השנייה מנחם בגין וגעגועי השמאל אליו. השבוע, למשל, הכריז בני גנץ שבגין היה מדיח את נתניהו מהליכוד. גנץ שכח שהליכוד היא תנועה דמוקרטית עם מוסדות דמוקרטיים ואי אפשר להעיף בנאדם במחי טלפון. קונספט אחר. אבל הוא השתמש בבגין כמו כולם. לכל אחד יש בגין משלו.

 

הגרמני יוהאן ריכטר טען שהזיכרונות הם גן העדן היחיד שאי אפשר לגרשנו מתוכו. שם, בלימבו המתעתע של המוח האנושי, הזיכרון חלקלק כמו סבון על רצפת מקלחת, כמו מתווך דירות שמזהה פראייר.

הנוסטלגיה היא כמו תה עם ארבע סוכרזית, ממתיקה את העבר עם טעם לוואי של שקר. וכך נושאים את שם בגין כמנהיג אהוב שהיווה מגדלור של דמוקרטיה שוויונית. אלא שזו נוסטלגיה ברוטב חארטה מוחלט. אחרי המהפך, השמאל היה בפאניקה והתריע מעל כל במה - הפשיזם כאן! - שלא לדבר על עשורים קודם לכן.

במכתב לחיים גורי במאי 63' כתב בן־גוריון על בגין: "אני רואה סכנה מתקרבת ובאה של השתלטותו בישראל, ואין לי ספק מה יעשה בשנה או בשנתיים הראשונות להשתלטותו: יחליף המפקדה של הצבא והמשטרה בבריונים שלו וישלוט כמו שהיטלר שלט בגרמניה... אין לי ספק שבגין שונא להיטלר - אבל אין שנאה זו מוכיחה שהוא שונה ממנו".

צפיתי השבוע באחד מנאומי הבחירות של בגין ב־81'. את הדגל האדום של הקומוניסטים הוא מכנה הדגל של "הקומו־נאצים". הוא מספר על "מחנות ריכוז בולשביקים", "רדיפת היהודים" ומקנח בקיבוצים שמניפים את הדגל האדום. שוו בנפשכם שנתניהו היה נושא נאום כזה, מה היה קורה פה?

השמאל מתגעגע לבגין אבל ההתלהבות היום היא זיוף אורגזמה. בזמן אמת, שנאו אותו לא פחות מאשר את ביבי. שבענו מהטפות על ימי בגין הדמוקרטיים והממלכתיים; ההיסטוריה המתועדת זוכרת אחרת. בן־גוריון היה מנהיג גדול ודיקטטור גדול. בגין היה מנהיג גדול ודמגוג לא קטן. המשותף להם, בזמן אמת, הוא שהם נכנסו ביריביהם הפוליטיים ב־200 קמ"ש. אל תעטפו את ההיסטוריה בצלופן.

ב־1948, בגין הגיע לארה"ב במטרה לגייס תרומות עבור מפלגתו "חרות". את פניו קיבל גילוי דעת שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס", שעליו היה חתום אלברט איינשטיין. "בין התופעות הפוליטיות המטרידות ביותר של ימינו, נמצאת עלייתה של מפלגת החירות במדינת ישראל הצעירה. זוהי מפלגה פוליטית הדומה באופן מובהק במוסדותיה, בשיטותיה, בפילוסופיה הפוליטית שלה ובשאיפותיה החברתיות - למפלגה הנאצית ולמפלגה הפשיסטית".

בן־גוריון רצה, איינשטיין נתן. שלוש שנים בלבד אחרי השואה, אלברט איינשטיין קובע כי מפלגת חרות, האמא של הליכוד, היא מפלגה הדומה באופן מובהק למפלגה הנאצית ולמפלגה הפשיסטית. 70 שנה לפני בן־גביר.

זה גודווין על סטרואידים. ממש מאמר מערכת ב"הארץ".

 

צ'רלי צ'פלין מתוך "הדיקטטור הגדול", 1940

 

בגין מנצח ב־77'. מהפך. אירוע טקטוני בתולדות המדינה. השמאל דווקא פחות מתלהב מהדמוקרט הדגול לעתיד ונכנס לאמוק. "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה", מגיב על בחירת העם יצחק בן אהרון, מאבות המזון של תנועת העבודה.

בקלטת הצוואה של חיים חפר, מספר המשורר על פגישה עם בן אהרון בן התשעים פלוס. חפר שאל אותו איך הוא עולה במדרגות. בן אהרון ענה: "השנאה, חיים, השנאה". 

הסופר המנוח יורם קניוק הגדיר ב"דבר" את שלטון הליכוד כ"שלטון זר" והציב ניגוד בין ה"מרד האשכנזי של 'שלום עכשיו', שהוא התופעה היפה ביותר שהיתה כאן", לבין "השכונות של אבא בגין".

ב־81' מתפרסמת מודעה בעיתונות, "רק לא ליכוד". בין היתר נכתב שם: "אנחנו לא ישנים בלילות, אנחנו מבוהלים. אנחנו פוחדים מממשלה שמסוגלת לכל, שאינה נרתעת משימוש בכל אמצעי כדי להישאר בשלטון.

"זה כבר לא מצחיק - זה מפחיד. בארבע שנים אפשר לקלקל הרבה, בשמונה שנים אפשר להרוס הכל... חייבים לבלום את הטירוף. אלוהים! רק לא ליכוד".

החותמים: אנשי רוח, שחקנים, אדריכלים. ביניהם, יורם רוז - הבעלים של זמורה ביתן, רעייתו הסופרת והמשוררת תלמה אליגון, השחקן שלמה בראבא, פרופ' ענת בילצקי, הפרסומאי רמי שלמור, הסופרת אורלי לובין. מה שהיה הוא מה שיהיה.

 

במחזה "כטוב בעיניכם", שם וויליאם שייקספיר בפיו של ז'אק המלנכולי את המונולוג המפורסם הבא:

"כל העולם במה. וכל הגברים והנשים הם רק שחקנים. יש להם את הכניסות והיציאות שלהם. ואדם אחד בזמנו משחק הרבה תפקידים". כזה הוא בגין של השמאל - שחקן של אינספור תפקידים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו