1. בחמישה לחודש אדר שני ואני בתוך הגולה על נהר התמזה, יהודים באים ללונדון והולכים ממנה אל אשר יִשָּׂאֵם הרוח. לא רק יהודים יש כאן; המון קהילות מיעוטים ממזרח וממערב, אבל דומה שזו של היהודים מיוחדת בשאלות הזהות שלה. ישראלים מתחבטים פה, למשל, בסוגית ברית המילה. אֵם טרייה חרֵדה, מבקשת תמיכה נפשית, והתשובה הנדיבה של כמה מחבריה "את לא חייבת לקיים את המנהג הברברי הזה". לא מעט נישואי תערובת פה. נאמר לי שמבחינה סטטיסטית יש כאן יותר נשים יהודיות מגברים, ובתוספת של רווקות מאוחרת, רבות מוצאות בן זוג לא יהודי. חלק נלחמות לשמר משהו מהזהות הישראלית ואולי קצת מזו היהודית, אבל מה משך הזמן שאפשר לחיות כך - דור, שניים? במעלה השושלת המשפחתית מגלים אצל הזוג המעורב רבנים ואנשי הלכה. עכשיו תלויה הזהות על בלימה, והעיסוק בסוגיה מכעיס עד מאוד. "מי אתם שתיכנסו לחיי הפרטיים?" וגם "מי אתם שתגידו לי שאני לא מספיק יהודייה?"
כמו אז, בבירת האימפריה הפרסית, 25 מאות שנה אחורה: "לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ, כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד". למה לעורר שדים אנטישמיים מרבצם לפני זמנם? אנחנו רגילים לקרוא את מגילת אסתר בחצי חיוך; הסוף הטוב ידוע: האיש הרע מובס, וישועת המסכנים מגיעה מהר. אבל המגילה מכסה על מציאות נוראה, שהעם היהודי התמודד איתה מאז יצא לגלות: חיים התלויים בגחמותיהם של שליטים, שברצונם מקרבים את היהודים, מגינים עליהם כדי להשתמש ביכולותיהם וליהנות מתרומתם לכלכלה, לתרבות, לפוליטיקה ואף לביטחון, וברצונם - כשכבר אין ביכולתם להגן עליהם מזעם ההמון - מפקירים אותם ראשונים, כדי להציל את עורם.
2. אולי לכן אנחנו מצווים להשׁתכר בפורים, כדי לכסות על האמת העירומה. הרווח וההצלה שהגיעו ליהודי אותו דור, בשל עורמתו של מרדכי ופעילות הלובי היהודי בארמון אחשוורוש בהובלת המלכה אסתר, החזיקו מעמד עד לחילופי השלטון והיעלמות השחקנים הראשיים מהזירה הפוליטית. אחשוורוש חדש תפס את מקום הישן, והוא לא ידע את יוסף או מרדכי וגם לא את אסתר. ובמהרה יגיע לידו המן חדש, יועץ קרוב שיראה ביהודים סכנה או איום, או סתם מחלה שיש לבער מן העולם.
אחרי שנחתמה הגזרה להשמיד את היהודים, נאמר: "וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה". בוודאי; פתרון שטני כזה אפשר להטביע רק עם המון אלכוהול וצחוק. אכן, "בְּחַדְרֵי הָעוֹלָם הַגְּדוֹלִים, הָרֵיקִים, גַּם צְחוֹקֵךְ יִבָּהֵל מֵעַצְמוֹ", כתב אלתרמן בהקשר אחר על בדידות גדולה, רגע אחרי שהדמות הראשית ניצלה מסערה אדירה. כיצד מנחמים עַם שזה גורלו? ההומור היהודי הוא דרך טובה להשקיט את הפחד, וגם האמונה באלוהי ההיסטוריה המנחה את עמו בגיא צלמוות של עמים ולאומים, חורבן וגאולה, בדרך לחידוש ימיו כקדם בארצו העתיקה. זה יקרה מתישהו, האמינו יהודים, יום אחד נשוב הביתה, אם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים או בעוד אלף שנה.
"הניצחון של מרדכי", פיטר לסטמן, 1624
3. אבל הדרך האחרת להתמודד עם הקיום הרעוע של יהודים בעולם, הוא לברוח מזהותם. הרי מדובר בבחירה חופשית, אז אפשר לבחור לא להיות מבחינה לאומית או דתית, להיבלע בשקט הגדול של אומות העולם, לברוח מהשאלות האינסופיות העוסקות באני הלאומי, ולעסוק בקיום נורמלי ולהתמקד באני הפרטי. ילדינו כבר לא ישאלו את השאלות הללו, וּבָא ל(אנטי) ציוֹן גואל. כדרכם של יהודים, גם פה נמצאו אידיאליסטים, שביקשו לשתף את אחיהם בתובנה שנגלתה להם. ומי שלא הסכים לברוח מזהותו, הם ניסו להכריחו - אם באמצעות לחישה אנטישמית על אוזנם של שליטים ואם באמצעים אחרים, כמו חרמות ועיצומים או פיתויים הפוכים. לחרפתנו, המצליפים הגדולים ביותר בישראל, חלקם אנטי־ציונים וחלקם אפילו אנטי־יהודים, הם ישראלים לשעבר. חלקם התחיל כאן בלונדון, כבר אחרי מלחמת ששת הימים, ומשם הפיצו את הבשורה האנטי־ישראלית לעולם.
הפרדוקס ההיסטורי הוא שקיומה של ישראל עזר לאנטישמים להסתוות. הם יכלו לומר שאינם נגד היהודים ולא מוּנעים על ידי יודופוביה (שנאת יהודים) טהורה, אלא רק נגד מדינת ישראל. גם כאן, זה לא שהם נגד קיומה של ישראל בכלל, אלא רק נגד מדיניותה, וכן הלאה. הם נעזרו ב"עדויות" של ישראלים על "אכזריותה" של מדינת היהודים ואי־מוסריותה; ועל כך שעצם קיומה הוא המכשול בפני השלום העולמי. "אנחנו אנטישמים? הרי הורינו ניצולי שואה", יאמרו, אבל יכריזו מעל כל במה, גם כזאת שמארגניה מעוניינים בהשמדתנו, כי "ישראל מבצעת רצח עם".
פעמים רבות, האידיאליסטים האלה ברחו מזהותם היהודית בחייהם הפרטיים, אך זה לא הספיק להם. ישראל הזכירה להם מהיכן ברחו, ועצם קיומה הפך לקוץ בעיניהם. במקום שבו ניסו לברוח מעצמם, החריבה המדינה הזאת את מסיבת השכחה. "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ" - בכל פעם זה מלך אחר שמצווה להשתחוות להמן. פעמים שליט פוליטי, פעמים אינטלקטואל מפורסם ופעמים מערכת עיתון מיוחסת.
"...וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה". היהודי המעצבן הזה; מדוע הוא קופץ בראש? אל תעמוד ברחוב הראשי בזמן שהמן עובר, וכך תימנע מההתלבטות. אבל מרדכי השתדל לעמוד בדיוק בדרכו של המן; שכולם יראו! גם הוא אידיאליסט; מזכיר לבני ובנות עַמו, לא להיכנע לתעמולת השקר. לכן הוא מחפש את הזמן והזירה המתאימים כדי לעורר את הזהות החבויה. לא לכרוע ולא להשתחוות לשקר. להיות נאמן לעצמך, לעמך ולמולדתך, גם אם בסלונים המכובדים מתייחסים אליך כמטרד ובעיה.
4. ברחבת הגלריה הלאומית בלונדון פגשתי אמן רחוב. לא יהודי ולא ישראלי. בעדינות רבה סיפר על ההתמודדות שלו עם האסלאם הרדיקלי, שנוכחותו הגוברת ברחובות הבירה האנגלית, מאיימת על סדרי עולם. היא מאיימת גם על יהודי בריטניה שחלקם כבר לא חש בבית. הם ערים למה שקורה ממש מעבר לתעלה, אצל אחיהם בצרפת. בזמן שהיהודים התערו והשתלבו בחיים האזרחיים, המוסלמים החדשים מתרחקים מהשתלבות ומדברים על כיבוש שקט של אירופה.
והנה עורמת ההיסטוריה שבה ודופקת על דלתם של יהודים רבים - גם אם תברח רחוק, יהיה מי שיזכיר לך את זהותך. פעמים זה יהיה מרדכי שיעיר את הנקודה היהודית, ופעמים - הרצל, שיעיר את התודעה הלאומית הרדומה. חכמינו קבעו קריאה מיוחדת ליהודי שושן הבירה, אבל תלו אותה בארץ ישראל ("עיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון", ולא מימות מרדכי ואסתר), כדי להזכיר לנו את השורש, מהיכן באנו ולאן אנחנו שייכים. אבל לפעמים, כשהבריחה מעצמנו היא כה עמוקה, מגיע המן תורן ומגרש אותנו אל עצמנו, ומשם - בתקווה בת שנות אלפיים - בחזרה אל הארץ הטובה. √
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו