לא בוחרים מנהיג לפי פז"מ

באחת הפסקאות הקולעות בחיבורו המונומנטלי "על המלחמה", מסביר קארל פון קלאוזביץ מדוע כל כך הרבה מפקדים נועזים שהצטיינו בפיקוד על הדרג הטקטי, מתגלים ככושלים בדרגות בכירות יותר. "כשאנו מתבוננים בגנרל מדרג הביניים, אנו רואים לעיתים קרובות קצין ששערותיו הלבינו בשירות, שמחשבתו מאופיינת בצרות מוחין עקב שנים ארוכות של רוטינה ותרגולות", כותב אחד מאבות תורת הלחימה בעידן המודרני, ומוסיף: "גבורתו אמנם מעוררת בנו כבוד, אך פשטות הדעת שלו גורמת לנו לחייך. אין בכוונתי להלל או לקדם אנשים טובים אלו... אלא להציג את הדברים כהווייתם, כדי שהקורא לא יחשוב שלוחם אמיץ אך חסר דעת יכול להגיע להישגים יוצאי דופן בקרב" (ספר 2, פרק 3).

זו הסיבה שכל כך הרבה גיבורי מלחמה שקודמו לדרגות הבכירות, התגלו כמפקדים כושלים. אומץ הלב הנדרש בשעת הקרב לנוכח פני אויב, שונה מאומץ הלב הנחוץ לקבלת החלטות קשות בתנאי אי־הוודאות שבפניהם עומד הגנרל. 

ואם אומץ ליבו של הלוחם לא מספיק כדי להפכו למפקד ראוי, כך גם פעורה תהום בין הכישורים המצופים ממפקדים בדרג הביניים לבין אלו הנדרשים מהמפקד העליון של הצבא. האתגרים בדרגים אלו מחייבים את המצביא להיות דומה יותר למדינאי ולהכיר גם את המצב המדיני והפוליטי שבו הוא פועל. על כן, מדגיש קלאוזביץ, בבואנו להעריך את איכותם של הגנרלים יש לבחון היטב את תפקודם בדרגות הבכירות ביותר: "לעיתים קורה שמישהו נוטל עימו את המוניטין שהוא רכש בשירות בדרגה מסוימת, ונהנה ממנו גם בדרגה בכירה יותר, אף שהוא אינו ראוי לכך. אם לא מוטלות עליו דרישות רבות, והוא יכול להתחמק מלחשוף את מגבלותיו, אזי קשה להחליט לאיזה מוניטין הוא באמת ראוי".

אדם יכול, אפוא, להיות לוחם מעוטר, קצין מצטיין ומפקד מוערך, אך לא די בכך כדי להיות המפקד העליון. "באופן טבעי, גנרל שהאינטלקט העליון וכוחות האופי שלו לא באו לידי ביטוי בתפקיד הסופי בקריירה שלו, יזכה רק לעיתים רחוקות מאוד בהכרה היסטורית בעלת ערך". 

בבחירות הקרובות מוצגת בפני הציבור בישראל רשימת גנרלים נוצצת וחדשה המתפארת ב־117 שנות ניסיון צבאי מצטבר. שנות השירות הארוכות, מעשי הגבורה והביצועים בשדה הקרב אמורים לשכנע בהתאמתם של ראשי הרשימה להנהגת המדינה. אך אסור שהפז"ם עצמו, מרשים ככל שיהיה, יהיה שיקול, והציבור זכאי לתהות על קנקנם ועל ביצועיהם של הגנרלים. 

החומרים שנחשפים סביב פרשיות הרפז־אשכנזי מלמדים שמתחת למדים ולדרגות יש בני אדם שמעשיהם אינם בהכרח מקור לגאווה. נסיבות מינויו של בני גנץ לסגן רמטכ"ל ולרמטכ"ל - במה שהוא בעצמו כינה כ"פקק" שנועד לסתום חור אחרי שמועמדים אחרים (כמו גלנט) ירדו מהפרק - ראויות גם הן לבחינה. כך גם חלקו של יעלון בהחדרת הרעיונות הפוסט־מודרניים לצה"ל ובסירוס אתוס ההכרעה. 

בעבר נהגו גנרלים שהתמודדו בפוליטיקה להתרברב ברקורד הצבאי שלהם. פעולה מוצלחת בפיקודם, תרומתם לניצחון במלחמה או במערכה חשובה, ואפילו אירוע טקטי שהוביל לצל"ש - הכל הולך. אבל רשימת הגנרלים שלנו לא עושה אפילו את זה; אין הישגים, אין הצלחות, אין מבצעים. מבחינתם, די ב־117 שנות הוותק בקבע כדי שתצביעו עבורם, כאילו ראשות הממשלה בישראל נקבעת בתחרות פז"מ או בהתאם לקריטריונים של קרן השתלמות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו