פרופ' מרדכי קרמניצר הוא מומחה במשפט פלילי וצבאי, סגן נשיא במכון הישראלי לדמוקרטיה וראש מיזם "השחיתות השלטונית בישראל". הוא כיהן כיו"ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח וכנשיא מועצת העיתונות וזכה בתואר "אביר איכות השלטון". בשנת 2008 עמד בראש הוועדה המסדרת של "התנועה החדשה", שחברה לריצה משותפת עם מרצ בבחירות לכנסת ה־18.
בסוף השבוע פורסם ב"הארץ" מאמר שלו, שתוקף בשצף־קצף את בנימין נתניהו. לא זו בלבד שאין בליבו הרחום ושוחר הזכויות טיפה של רחמים כלפי משרת ציבור שאולי חטא, וגם לא קמצוץ של ספק הוגן ביחס לאפשרות חפותו, אלא שהוא מבקר את היועץ המשפטי על כך ש"עשה הנחה לראש הממשלה" בייחוס עבירת הפרת אמונים בתיקים 1000 ו־2000, שעה שראוי היה לתבוע אותו על שוחד. כדאי להזכיר לקרמניצר שטרם נערך לנתניהו שימוע, שטרם החל משפטו ושטרם שמענו וקראנו את מכלול כתב ההגנה ושורת העדים.
נתניהו זכה לביקורת קשה על כך שתקף בנאומו האחרון את בכירי הפרקליטות והאשימם בהטיה פוליטית לרעתו. קרמניצר, מן הסתם, היה מצטרף למקלחת הזעם של הביקורת, וכנראה מגביר את הזרם, כי מה שמותר לאביר שלטון החוק ולרודף השחיתות (ביקורת מערכת המשפט), אסור לראש ממשלה שנלחם על שמו ובעצם על חייו.
לפני זמן מה נערך בארה"ב סקר, שבדק את שיוכם הפוליטי של אנשי האקדמיה האמריקנים. התברר שרובם ככולם נוטים שמאלה. בחוגים רבים אין כמעט זכר ייצוגי לבעלי ההשקפה הימנית (בארה"ב היא מכונה משום מה "שמרנית"). האמת היא שדי בקריאה של המאמרים המתפרסמים בבמות מדעי החברה, הרוח והמשפטים, כדי להבין להיכן נושבת הרוח.
הבעיה אינה רק חוסר הגיוון בהשקפות העולם, אלא ההשפעה של התופעה הזאת על חקר האמת. מתברר שתואר גבוה במדעים לא מקנה חסינות מתפיסה דוגמטית ושטחית של המציאות החברתית המורכבת.
אישית, כבר מזמן איני מגיע לכנסים בסוציולוגיה, כי התחושה הכללית היא שהגעת למועדון פוליטי סגור, הומוגני ומתנשא, ולא לזירה אינטלקטואלית של הפריה הדדית, המצמיחה פרשנות מעמיקה ונטולת פניות. אם זה יכול לקרות למדענים, מדוע לא לאנשי המשפט? אין אדם שחסין לחלוטין מהטיות פוליטיות ואחרות, וזה כולל גם עורכי דין, יועצים משפטיים, פרופסורים למשפט ושופטים.
כולנו מתווכים את שיפוטנו - בעיקר בענייני צדק ומוסר - דרך הערכים, המטרות, הרגישויות ואפילו הניסיון האישי. מי שישוטט ברשתות החברתיות יגלה על נקלה שדעתם של הכותבים השונים על פרשת נתניהו (וזה כולל את עצם ההצדקה לפתוח בהליך התביעה, חומרת המעשים, הוגנות המשפט וסיכויי ההרשעה) נמצאת במתאם גבוה עם השקפתם הפוליטית. אלה ששונאים את ראש הממשלה משוכנעים שהוא מנוול שראוי לעונש חמור גם בלי עיון מעמיק בכתב החשדות, ולהפך.
דומה כי הזריזות הפבלובית שבה פרופ' קרמניצר מיהר לחרוץ את דינו של נתניהו, מאששת את הסברה שיש מצב (לפחות היפותטי) שהיתה כלפי ראש הממשלה הטיה פוליטית (אולי אפילו לא מודעת). בהחלט יכול להיות שנתניהו היה צריך להיות זהיר ומדוד יותר בסגנון ביקורתו על פרקליט המדינה ועוזריו; הוא בכל זאת ראש הממשלה. אבל הביקורת כשלעצמה לא רק שאינה בלתי־דמוקרטית, אלא שהיא חלק ממהות רוחה של הדמוקרטיה. לכל אדם יש זכות מוקנית לטעון שהפלו ורדפו אותו, גם אם הטענה מופנית כלפי שומרי הסף.
קרמניצר הוא פרופסור, ומי שמכיר את עולם האקדמיה מקרוב יודע שהשחיתות שמחפשים בזירה הפוליטית (וטוב שמחפשים) היא כאין וכאפס לעומת השחיתות במגדלי השן האקדמיים. היא מתפשטת כמחלה ממארת בדיוק מפני שזעמם הקדוש של אבירי שלטון החוק מופנה כמעט תמיד החוצה, ולא פנימה לתוך ביתם.
הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג מרצה בחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
