בין יודופוביה לביביפוביה

האם יש דמיון בין היודופוביה ארוכת השנים לבין הביביפוביה שיצר השמאל הישראלי?

שנאת היהודים היא השנאה הכי עתיקה, אוניברסלית, עיקשת, עמוקה וזמינה מבין השנאות הקבוצתיות. בסביבות 1880 הוטבעו שתי מילים להגדירה: "אנטישמיות" ו"יודופוביה". "יודופוביה" (מונח שטבע י"ל פינסקר) קולעת יותר למטרה, באשר היא מבליטה את הפן הלא רציונלי של התופעה. 

לכך הוצעו הסברים רבים. הגישה הפסיכולוגית רומזת על הפרעה נפשית של האדם השונא. הגישה הסוציולוגית מתמקדת בתפקיד שהיהודים ממלאים בחברה, תפקיד המשדר עמדה של כוח מדומה.

הגישה האנתרופולוגית תולה את היודופוביה בסמליות היהודי בעיני העולם, כנציג המוסר האוניברסלי, ועוד. רובה של היודופוביה כיום לא מתועל נגד האזרח היהודי, ואף לא נגד קהילתו או דתו, אלא נגד מדינת הלאום שלו. 

אינני טוען שבשנאה הפתולוגית לנתניהו יש מטען יודופובי; בהחלט לא. אני מבקש רק למצוא את המכנה המשותף בין התופעות. לשם כך כדאי להיעזר בהוגה הדעות ג׳ורג׳ גילדר, שבספרו "מבחן ישראל" (2009), הראה כיצד האובססיביות כלפי ישראל נובעת מקנאה למצליחנות, לכלכלה פתוחה ולמצוינות. מי שמנוון ומפסידן, טוען גילדר, סופו הבלתי נמנע הוא לתעב את ישראל. 

היהודים תרמו רבות ליצירת הציוויליזציה המערבית; כיום תורמת מדינת היהודים ליצירתיות במדע, בטכנולוגיה ועוד. ישראל הקטנה ומוקפת החושך, הפכה לאבטיפוס של הצלחה. אי־לכך ברירת ברזל היא להעריץ אותה ואת ההיסטוריה שלה, או לקנא בה ברגשות יודופוביים עד כדי שאיפה להיעלמותה. 

מרכיב דומה מאפיין את הביביפוביה המקומית שגורמת לריקבון של התקשורת, של מערכת המשפט ושל דעת חלק מהציבור. בנימין נתניהו מגלם בדמותו הצלחה; הוא הפך את מדינתנו לסיפור מוצלח בכל זירה, ובנוסף לכך הוכיח לעילית החברתית הישנה, שטעתה לאורך כל הדרך. 

הוא הראה שמתכון השלום שנמכר בישראל כבלעדי - לא היה אלא אשליה שהביאה למרחץ דמים. הוא הראה שהכלכלה הריכוזית כשלה, ושבעידן החדש יש מקום מכובד ללאומיות ולחופש כלכלי.

כמעט לבד, עיצב נתניהו חלק מההיסטוריה העולמית המודרנית. איך יוכלו לסלוח לו על כך האנשים, שבחזון תעתועים מתנשא הובילו לכישלונות? כיצד לא יקנאו בביוגרפיה שלו ובהנהגתו? 

קנאת הביביפובים נובעת מרצונם להיות בעמדה דומה לזו של מושא תיעובם. פרקליט שרוצה לשלוט, מפכ"ל שנהנה מלנהל את לו"ז רה"מ, מצביאים לשעבר שרוצים להמשיך לתת פקודות, ושופט בדימוס המצר על כך שדעתו כבר לא קובעת.

הם אינם רודפים צדק או שלום, אלא שונאים ללא עכבות את מי שהם חפצים לשלוט במקומו. גם פרשנים בתקשורת היו רוצים להנהיג. כולם מלבים את הביביפוביה שהפכה לסכנה ארסית האורבת לדמוקרטיה הישראלית. 

בין היודופוביה לביביפוביה ישנם מכנים משותפים. נזכיר שלושה נוספים: (א) מדובר במחלה המדביקה גם אנשים מבריקים. הרי אפשר להפריך את וולטיר, פיכטה או היידגר, אך חייבים להודות בשכלם המבריק. גם אנשי אקדמיה ותקשורת עשויים להבריק בנושאים רבים, עד לרגע שבו הם פונים להתייחס לראש הממשלה; או אז הם מאבדים משפיותם. 

(ב) הפוביה הזאת מתאפיינת ברדיפה מתמדת: מה של־193 מדינות מותר, ליהודייה האחת שביניהן אסור. מה של־43 ח"כים מותר, לאחד מסוים אסור.

(ג) על אף שהשנאה מצטיירת כתגובה להתנהגות נתניהו, למעשה היא תופעה עצמאית. מדובר בפוביה המאכילה את עצמה, ע"י מנגנון תעמולתי שהיא בונה. בעיניה, נראה היהודי, ישראל או נתניהו - כרע בהתגלמותו, לא משנה מה יעשו. 

מול היודופוב, היהודי חסר אונים. לא חשוב מה יגיד או ישתוק, המשוב יהיה תמיד שלילי. מול הביביפוב, לא יוכל בנימין נתניהו לשכנע, אפילו כשחפותו תוכח לחלוטין. 

ד"ר גוסטבו פרדניק מומחה לחקר האנטישמיות. פרסם 20 ספרים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו