מרכז חן, באר שבע. האבות המייסדים חסו על תושבי השכונות הרחוקות מהמרכז. יצרו מרכז תחליפי עם ירקן, מכולת, ספר ואיזה פלאפל מיתולוגי. בשנות ה־80 הגיעו הקניונים, המרכזים המסחריים ננטשו לעייפותם, פה ושם החלו להיווצר שימושים אלטרנטיביים: כאן היה מועדון הניו־ווייב, ושם היה הקולנוע לסרטים ביזאריים. תרבות המיעוט עקשנית כעשבים שוטים. שים עליה שלמת בטון ושיכונים והיא תמצא את דרכה להבקיע מבעד הסדקים.
השירותים בביאליק 26 הם ג'נדר ניוטרל, המקום הוא קוויר פרנדלי, וביום רביעי יש כאן פאבקוויז. אם זה נשמע לכם כמו שפה זרה, עזבו, צעירים אתם לא. הביאליק מזוהה עם הקהילה הלהט"בית בבאר שבע - מקום לשתות בירה ולהיות עצמך איך ועם מי שבא לך. Hub ומרחב למיניות אלטרנטיבית, קיימות מקיימת, טבעונות וכל שינוי, חידוש או טרנד רוחני.
האקסיומה כאן אומרת שצריך אומץ בשביל לשלב מקום כביאליק 26, בלב "שכונה" באר־שבעית "מפעם", אבל מיקי לוי, הבעלים, הופכת את החוויה לרגילה שהיא מתחילה לפרוש כיסאות בחוץ. היא מסתחבקת עם העוברים ושבים, ונראית טבעית מאוד מול בית הכנסת שפעיל לידה, הפיצה ו"קופתחולים" שמעבר לכביש.
יעל גרמן נכנסת לביאליק. חיונית וצעירה בהרבה ממספר שנותיה, כבר חלק מה"פוליטיקה ישנה", שרת בריאות לשעבר, קדנציות בכנסת, שנים כראשת העיר של הרצליה.
פעילי שטח מרוטים של יש עתיד מגיעים אחריה שזופים משמש צמתים, ובגרון סדוק מוויכוחים ממלאים את הביאליק. צמד סטודנטיות צעירות מתיישבות הרחק מהבימה, שותות בירה ומנשנשות אדממה. באתן לאירוע הפוליטי? הן מופתעות - לא, אנחנו מהעשרה אחוז. איזה עשרה? אלו שלא מתעניינים ולא מצביעים, הן עונות משועשעות.
גרמן מתחילה לדבר על אי־השוויון המושת על מעמד הביניים הישראלי. לא כל הפוליטיקאים נולדו עם כריזמה שווה. דבריה נאמרים ללא הלהט הלפידאי לנוק־אאוט מילולי אך היא רהוטה ומתודית, חדת־מחשבה ושולטת בפרטים. היא מתגאה במהפכות שעשתה בבריאות הנפש, ומצטערת בחוק הפונדקאות שסורס. כשהיא מספרת איך הסבירה לשר האוצר ולראש הממשלה את פרטי אחת הרפורמות במערכת הבריאות, היא מצטיירת כמבוגר האחראי בסביבה, מי שיודעת לנצח את המערכת באמצעות ביורוקרטיה, ירידה לפרטי פרטים ובחינת השרצים המתחבאים בתתי־הסעיפים המשמימים ביותר.
זה לא מצטלם יפה, או נרשם כלהיט בעידן האינסטוש, אבל כל מי שעוסק בשינוי ומנהיגות בעולם, יודע ששינוי אמיתי נמצא בפקידים ובפרטים הקטנים. עיקר השיחה מתמקד במערכת הבריאות הישראלית, שחולה מאוד. זה לא החורף, גרמן אומרת, זו המדינה שהרעיבה את המערכת בהדרגה, יותר ויותר, ונתנה לכל אחד מאיתנו לשלם לביטוחים פרטיים ולהשתתפויות עצמיות. אנו משקיעים כיום באותו מוצר 15 אחוזים יותר מאשר בעבר ומקבלים הרבה־הרבה פחות.
זוג מנשנשות האדממה מבקשות חשבון. השתכנעתן להצביע? נרדמנו, הן מפהקות ונמוגות אל הלילה.
שינוי אמיתי נמצא בפרטים הקטנים. קפה ביאליק, ב"ש // צילום: דויד רפץ
בשלב השאלות, הערב מתעורר מההזדהות המוחלטת בין המטיפה והמקהלה. גרמן מותקפת בשאלות על ידי חבורה של סטודנטים לכלכלה בשנתם הראשונה. הם פה בקטע חינוכי, או אולי כדי להקניט את גרמן עם תיאוריות ניאו־ליברליות מוסוות לשאלות. למה דעתך לא מאפשרים לרפואה פרטית להתפתח בישראל והאם זה לא ייטיב עם המערכת הציבורית?
גרמן לא מתבלבלת, "אנחנו רוצים רפואה עשירה לעשירים או שאנחנו רוצים שוויון?" היא תוהה, הכלכלנית המגחכת מתוך החבורה לא משתכנעת. דור חדש, מושפע, מודע ומאוד נחרץ. הגיע הזמן לעדכן את אמירתו של ג'ורג' אורוול: מי שלא ליברטיאני בשנות העשרים לחייו אין לו מוח, ובגיל ארבעים כבר לא ייוותרו לו כליות.
גרמן לא בוזקת אבקת סוכר על תשובותיה - את טועה, היא משיבה לכלכלנית. הפרטת מערכת הבריאות אינה פתרון - "הבעיה היא לא למי שיש, אלא למי שאין. ומעבר לכך שוויון על גבי אי־שוויון, רק מגביר את אי־השוויון". היא מסכמת ומבטיחה שאם יגיעו לשלטון, 50 אחוזים ממיליארדי השקלים שמפלגתה מתכננת להקצות לשינוי הבריאות ילכו ישירות לפריפריה. הבטחת בחירות, אני רושם לעצמי, נחכה לפירעונה.
אלף מטרים מפרידים מפתח הביאליק לפתח של חדר המיון בסורוקה. אני מצפה לראות את עומס המצוקה, כאב וזעם על המערכת "הקורסת" במיון העמוס במדינה. אלא שהאווירה רגועה, חביבה ומתוקתקת. בפעם האחרונה שהייתי פה, לפני כמה שנים, זה נראה אחרת לגמרי. מה סוד השינוי?
תכירו את ד"ר דן שוורצפוקס - איש מדהים. קיבל את הכאוס של מיון סורוקה ב־2015 ועשה בו מהפכה של חסד. הדוקטור שמח להראות לי את המספרים במצגת, והם פנומנליים. בארבע שנים גדלה כמות הפונים ב־10,000 איש, אך זמן השהייה של החולים במיון ירד כמעט בחצי. אירועי האלימות במיון ירדו מ־30 מקרים בשנה לארבעה ושביעות הרצון של החולים מאמירה.
מספרים זה טוב ויפה, אבל מי שטובע לא מתעניין שעומק הבריכה הוא רק 30 ס"מ. ובכל זאת, שיחה אקראית עם באי המיון מבהירה לי שהמספרים משקפים מציאות. מטופל שהגיע לפני ארבע שעות עם צלע שבורה, משותק מכאבים, עומד ומדבר איתי ברוגע, בדרכו החוצה לאחר טיפול מהפכני של ד״ר יוסי אייזנברג.
אז הקריסה של מערכת הבריאות היא פייק ניוז? לא, אומרים לי אנשי סורוקה. המערכת לא קורסת, אבל היא רעבה מאוד למשאבים ולתקציבים. הפנימיות עדיין בתפוסה של מעבר למאה אחוז, והמהפך של ד"ר שוורצפוקס הוא נקודתי הודות לניהול מצטיין. התנאים קשים. "בסופו של דבר", אומר שוורצפוקס, "כשרופא מקבל יותר מ־40 תיקים בשעה הוא לא רואה אף אחד ממטר. היום אתה נכנס למיון, רואה מייד רופא מאבחן, מקבל מסרון מי הרופא שלך ובתוך כמה זמן הוא יגיע אליך, הרופאים כאן רואים רק 2-3 פונים בשעה, זה מאפשר להם לחשוב, לקבל החלטות מושכלות, להתנהג כמו בני אדם".
כשאני מביט בתמונה התלויה במשרדו, אני מבין את מקור כוחו. אביו, פרופ' שמעון שוורצפוקס, בן יותר מ־90, לחם עם המחתרת הצרפתית בנאצים. בתצלום הוא מוקף בשבט צאצאיו. עוף החול שקם מהאפר עם הרבה תקווה, מחויבות ועשייה אוהבת אדם.
נכנסתי למיון כשגרמן מהדהדת בראשי: "הבריאות היא כשל שוק של הכלכלה הקפיטליסטית". ההדהוד לא פסק, אבל הצוות של ד"ר שוורצפוקס ומיון סורוקה איפשרו לי בכל זאת לישון בשקט. המחויבות שלהם מתעלה על המחסור בתקציב. תעזרו להם, כדי שיעזרו לנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו