חקלאי העתיר

"מתי אתה שומע על הבדואים? רק כשהם מתפרעים בכביש, או כשמוצאים נשק לא חוקי, אבל את זה?" מסמנת גדיר האני את כל מה שמאחוריה, "את זה מי מראה?"

מזרחה לצומת שוקת, כביש 31. מה שעד לפני כמה שנים היה כביש דמים חד־כיווני ונתיב אהוב על חבורות אופנוענים שועטים בקסדות נוצצות לאור הירח, הפך בשנים האחרונות להיות כביש מוסדר ומתוקן. שני נתיבים לכל כיוון, שמאפשרים לך לנסוע כל הדרך אל ים המוות מבלי להיתקע מאחורי משאית גונחת בעליות אל הנגב המזרחי, ולהסתכן בעקיפה שתוצאתה מוות. 

מעט לאחר הכיכר, בכניסה לחורה, השלט מורה לפנייה ימינה אל עבר דרום הר חברון ושני ליבנה, אך שום שלט לא מכוון אותך לוואדי עתיר. הפרויקט הייחודי הזה מסתתר לו בקצה שביל אבנים מפותל, שבסופו שער צהוב ולצידו שלט מסקרן שעליו כתוב "ואדי עתיר - פרויקט של קהילה מדברית ברת קיימה". המילים מצלצלות נכון ויפה, אך אני תוהה מה הן אומרות למעשה? 

שינויי עומק מתחוללים בחברה הבדואית, אך פרט לאיזה תדלוק מזדמן, כמה באמת ניתן ללמוד על המרחב שרובנו חולפים לידו לאורך כבישי הנגב אך ממעטים להיכנס, להתעניין ולהכיר מקרוב.

 

פרויקט ואדי עתיר נוסד כיוזמה של ד"ר מיכאל בן־אלי, מייסד המעבדה לקיימות, בשיתוף פעולה בין המועצה המקומית חורה, המכון לחקר המדבר ע"ש יעקב בלאושטיין במדרשת שדה בוקר והממשלה, שהשוותה את התרומות שאפשרו למקום לקום. כאן התיאוריות המדעיות על השילוב הנכון בין אדם ומקום בסביבה צחיחה, הופכות למציאות שמנסה לחבר את העבר אל העתיד, ולהפוך דמיון מדעי למציאות. כל זאת מתוך תקווה שיום יבוא והמודל של פרויקט ואדי עתיר ישמש מודל ליישובים חדשים, בדואיים ויהודיים, ויועתק בארץ ובאזורים מדבריים נוספים בעולם. על פניו מדובר בחווה הדומה לחוות החקלאיות שאליהן היינו הולכים כילדים כדי ללמוד מהי חקלאות. כבר בשנות ה־80 זה נראה ארכאי לדבר על חקלאות בעולם של משחקי מחשב. מבחינתי שהרובוט יזרע ויקצור ואני אשב בבית ואתכנת. אך מבט מעמיק בוואדי עתיר מבהיר את השוני בין החוות החקלאיות של ילדותנו לפרויקט הזה.

 

הכניסה לפרויקט ואדי עתיר // צילום: דויד פרץ

 

מעבר לאוהל האירוח הבדואי בכניסה, פאנלים סולאריים ייחודיים וחזיונות על טורבינות רוח ענקיות, כאן לוקחים את החקלאות המסורתית של החברה הבדואית אל המאה ה־21. כאן תלמידים מכל רחבי המרחב הבדואי מגיעים כדי לראות איך קוצרים חשמל מן השמש, לעשות עבודת חקר על המנגנונים המבחינים בעין הדבורה, לחשוב איך חולבים עיזים באמצעות מחשבים, לשמוע הרצאות על צמחי מרפא נדירים, השתלמויות בקיימות למורים ואיך משתמשים במיטב המסורת והטכנולוגיה כדי למצוא זרעים נכחדים של ירקות מושלמים שלא עברו עדיין הנדוס גנטי, ואותם, הם שולחים גם אל כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד, אי שם בנורבגיה, כדי שיום אחד, אם חלילה יקרה האסון, עדיין יישארו זרעי ירקות "בלאדים" עם טעם עבור הדורות הבאים. 

 

אני נפגש עם גדיר האני, ממייסדות המקום ומנהלת מחלקת התיירות של הפרויקט, וקשה שלא לראות את הניצוץ מבליח בעיניה כשהיא מדברת על המקום כמרכז ליזמות ולשינוי ביחס החברה הבדואית לבריאותה, לנשים ולעתידה במרחב הזה. לפני כמה חודשים זכתה גדיר בפרס סמי מיכאל לשנת 2018 בזכות הפעילות החברתית שלה. לאחר הירצחו של החייל רון קוקיא בערד, ארגנה גדיר, פעילה ב"נשים עושות שלום", אירוע נטיעות לזכרו. כך אני גם מבין מה הופך את המקום לחדשני ומשמעותי בעיניה, מקום מפגש שבו ניתן להחליף ידע ולפתח רעיונות קהילתיים לקראת חברה בדואית חדשה, שנחשבת חלק מהחברה הישראלית. מקום מפגש לישראלים שרוצים להעמיק את הידע שלהם עם החברה הבדואית גם מעבר לצלחת הלאבנה המעודנת ותערובת הזעתר שהמקום מייצר ומוכר.

ילדי בית ספר בדואים שעטו בין השבילים המטופחים, אל המקום הגיעה קבוצת חוקרים מאוניברסיטת בן־גוריון, סגל התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים, לבקר ולהתרשם מהפרויקט. מטוס חיל האוויר התאמן מעל, שכונות חורה נמו בשלוות צהריים מעבר לכביש, מהצד השני רעמו מחלפי כביש 6 בהמיית מנועים, ובאופק נמתח קו הרקיע הכהה של באר שבע על שלל מגדליו. גבעות הנגב הוריקו מכל עבר, ואם הבטת מרחוק יכולת לראות את "עינו הבוערת של סאורון", או כפי שהוא ידוע יותר לתושבי הנגב - מתקן החשמל באשלים, מנצנץ למרחק באור שמגיע מכוכב אחר ויוצר חשמל בצורה פלאית. הכל פרח, צמח וזרח, וחוקר אחד התפעם: "איזה יופי זה המקום הזה, אשכרה להפריח את השממה!" 

בן־גוריון כבר מזמן אינו בין החיים, וכך גם "השממה" שאותה  ראה החוקר. התודעה הישראלית שבויה בדימוי המדבר כשממה, ולא סיגלה לעצמה את המנגנונים העדינים בעין שרואים את המדבר כפי שהוא כיום - כמרחב חיים ייחודיים ואחרים. איפה שהחוקר ראה שממה, אני ראיתי אינספור צורות חיים חדשות.

 

בדרך חזרה מבאר שבע הבטתי בשטחים הגדולים שצה"ל הכשיר ליד צומת שוקת עבור קריית המודיעין החדשה. זה כמה חודשים ברור שמשהו אינו כשורה עם יישום תוכנית מעבר קריית המודיעין דרומה. ריקנות השטחים הפתוחים ליד צומת שוקת מעידה יותר מכל על מאבק המתנחלים העקשנים המתחולל ליד צומת גלילות המסרבים לפנות אפילו שעל אחד מאדמת השרון הקדושה.

מאוחר יותר, כדי לאשש את תחושת החידלון, דווח שהרמטכ"ל החדש כוכבי עצר את העברת קריית המודיעין דרומה, וביקש מראש הממשלה לשקול מחדש את המעבר. שערו לעצמכם סיטואציה דומה המתחוללת במבצע צבאי, מצב שבו פקודת היום שמורידה הממשלה נתקלת ברמטכ"ל שלא רק עוצר את יישומה, אלא מציע לראש הממשלה לשקול מחדש מילים ולשנות את הפקודה שניתנה לו, וזאת בתירוץ כי החיילים בשטח לא מוכנים לצאת למבצע, אז בואו נוותר להם, שכן קשה להם להגיע בלי רכבת שתוביל אותם ממש אל החזית, ולכן נעכב את היציאה למבצע בכמה שנים, או אף פעם, מה שיבוא קודם.

אוי לנו מרמטכ"ל שעוצר את החלטת הממשלה רק כי לחייליו לא מתאימה המשימה שהוטלה עליהם, ובטח ובטח כשהתירוץ הוא שהבסיס רחוק מדי (שש דקות נסיעה) מתחנת הרכבת. אם כן, לצאת למלחמות מול אויבים אכזרים - אין בעיה, להוציא לפועל מבצעים חשאיים - קיבלתם, אך לעבור לבסיס ליד באר שבע? בשום פנים ואופן לא! יש שם למצב שבו הדרג הצבאי אינו מיישם את פקודות הדרג המדיני: קוראים לזה מרד. בינתיים, למי שתהה, ראש לשכת ראש הממשלה, יואב הורוביץ, מסר לראש עיריית דימונה ויו"ר הרשות לפיתוח הנגב כי מעבר בסיס המודיעין לנגב ממשיך כרגיל. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו