במסגרת מדורנו ״הכפית״ להסבר המובן מאליו, נעסוק היום באושרת קוטלר ובחופש הביטוי. בתקשורת יש כמה, איך נקרא לזה, מחלקות: פרשנות, מאמרים, ראיונות. יש המון דברים שלא קשורים לאקטואליה: מדורים אישיים, עצות, פידבקים של קוראים, טיולים, ספורט ועוד.
ויש חדשות. אקטואליה. מסירת ידיעות.
בכל המחלקות שהוזכרו קודם יש חופש ביטוי במסגרת הביטוי הסביר והמקובל, וקיימת זכות להבעת דעה כאשר זה רלוונטי. לא כך ביחס למסירת ידיעות. כאן לא מביעים דעה אלא מדווחים. זה הדבר הראשון שלומד כל תינוק בן אפס, המתקבל ככתב יונק ב"אצבעוני".
וזאת למה? דווקא בגלל הדמוקרטיה.
בדמוקרטיה יש חופש מידע, כלומר לציבור יש זכות לקבל את המידע מבלי שהדבר יילעס קודם על ידי מעצבי דעה, אם מטעם השלטון ואם מטעם האופוזיציה או מטעם עצמם, יהיו מניעיהם אשר יהיו. זה שהם בטוחים שהם צודקים וכולם אידיוטים, לא נחשב מניע מקובל.
הידיעה צריכה להיות דיווח בלבד, מסירת האירועים כפי שאירעו; ידיעה לשמה. זאת כדי שהציבור יקבל את המידע, ואז ישפוט באמצעות הגיונו והשקפת עולמו מה דעתו בעניין.
בישראל - ובארצות רבות בעולם, כולל ארה״ב - נוצר מצב לא תקין ולא נורמלי, שבו צד פוליטי אחד השתלט על התקשורת ומשתמש בה לפמפום דעותיו. מה הסיבה לכך, זהו נושא לניתוח רחב בפני עצמו.
כנראה בצד שמאל של המפה, שבו ההשקפה החברתית־פוליטית אינה חשה צורך לגבות עצמה במספרים ובלוגיקה, אלא פונה יותר אל הרגש, יש יותר העוסקים במדעים לא מדויקים: אמנות, כתיבה, מוזיקה וכדומה. מטבע הדברים האנשים האלה קרובים יותר גם לתקשורת.
כך או כך, לא משנה למה - זה המצב. מכיוון שכל הניסיונות לדבר אל האתיקה המקצועית של אנשי התקשורת עלו בתוהו, קמו בתגובה לכך גופים שביקשו לאזן את תמונת הדברים המעוותת. פוקס ניוז בארה״ב, ואצלנו העיתון הזה, רדיו גלי ישראל וערוץ 20 בטלוויזיה. הציבור, שכבר מודע למשחק הזה ומכיר היטב את הנפשות הפועלות, פשוט בוחר למי להאמין.
עם זאת, כל העוסקים במלאכה מקפידים לא לעשות את צורכיהם מהמקפצה. בערוצים הגדולים שום קריין חדשות לא יגיד ״ראש הממשלה שאני מקווה שיישב בכלא, יצא הבוקר לוועידה בוורשה״, ושום קריין בערוץ 20 לא יגיד ״הסססמולנית תמר זנדברג הודיעה על תמיכה בגנץ״. את זה מותר להגיד במקום אחר, לא כאשר מוסרים ידיעה. בעת הקראת החדשות המגישים הם רק צינור להעברת ידיעות, ודעתו של הצינור על המים אינה רלוונטית.
כאשר אושרת קוטלר מכריזה בהחלטיות אלימה ועצבנית שהיא תמשיך להביע את דעתה במסגרת החדשות ו״לא יצליחו להשתיק אותה״, היא לא סתם עושה צרכיה מהמקפצה, אלא מכריזה שהמקפצה היא השירותים הרשמיים שלה; היא גאה בזה ודורשת שיביאו לה נייר טואלט. וכאשר המעסיקים שלה מגבים אותה, ומסבירים זאת בכך שהיא ״דעתנית״, הם מאשרים את ההתנהלות הבריונית שלה.
אז גם אם בלית ברירה השלמנו עם המצב הלא בריא שבו התקשורת מנסה (ומצליחה) להשתיל בציבור דעות, מבלי לספק לו תמונה אובייקטיבית מלאה, צריך מתישהו להסביר שגם לזה יש גבול, ומקפצה אינה שירותים ציבוריים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו