הנה סיבה חדשה, ומרעננת, לגנות את נבחרת הליכוד לכנסת: היא לבנה מדי. כזאת עוד לא שמענו. בדרך כלל, אחרי בחירות פנימיות בליכוד, נהוג להצביע על הרשימה בהתנשאות כ"שכונה" (מזרחית מדי) או להזהיר בחמיצות שהיא הקצינה (ימנית מדי). כעת אפילו שתי נשים מזרחיות בעשירייה הראשונה לא מספיקות: די בכמה אדלשטיין, לוין ודיכטר כדי לסמן את הליכוד כמעוזם של גברים לבנים, "מבוססים" ו"פריבילגים". אלה יכולים לייצג את ה"עם", את הפריפריה, את המקופחים?
זו לא הפעם הראשונה שמבקרי הליכוד מתאמצים להוכיח, שמאחורי התדמית העממית מסתתרת לכאורה מפלגה "מנותקת". גם שערוריית הסרק שהשתוללה בעקבות חילופי הדברים בין ראש הממשלה למפגינה בקריית שמונה, נוצלה עד תום כדי להוכיח שנתניהו מנותק ממצוקות הפריפריה. באוויר ריחפה אז תקווה, שבעקבות התקרית יבינו המזרחים שהליכוד "לא סופר אותם", ואולי ירוצו לזרועותיהן המנחמות של מפלגות השמאל. זה לא קרה אז, וזה כנראה לא עומד לקרות גם הפעם.
ראשית, משום שייצוגיות אינה פועלת כפי שאסטרטגים תקשורתיים בשמאל אוהבים לפנטז. שיבוץ "נציגים אותנטיים" מקבוצות אוכלוסייה שונות יכול לסייע במיתוגה של מפלגה חדשה; אבל אין לו משמעות רבה עבור מפלגות ותיקות. מפלגת העבודה ביקשה סליחה מהמזרחים לפני כשני עשורים, והיא מציגה, לא בפעם הראשונה, "נבחרת" צבעונית, הטרוגנית ולכאורה "אותנטית". האם זה עוזר לה במשהו? דומה שאפילו הצבת מועמד מזרחי בראש המפלגה לא מגרדת אמפתיה בקרב המצביעים, ובטח שלא "מעבירה את המזרחים מצביעי הליכוד את הכביש", כפי שקיוו תומכי גבאי. ייתכן מאוד שזה, אגב, הבסיס לכישלון פוליטיקת הזהויות בשמאל בכלל, ובעבודה בפרט: היא צינית באורח בוטה ומלאכותית עד בחילה: היא נועדה, בגלוי ומוצהר, לשווק תדמית "עממית" שבאמצעותה יוכלו "לפתות" מצביעים פוטנציאליים.
ומה שלא עובד בעבודה, ממילא לא נחוץ בליכוד. חשבו על זה כך: האם חברי הליכוד נזקקו למחאת 2011 כדי להעלות על הדעת "סדר יום חברתי"? האם היו צריכים לחכות ל"סלאח פה זה ארץ ישראל" כדי להיזכר בזהותם המזרחית? הלוא את הפער שהעבודה והשמאל רצים לסגור עכשיו באמצעים קוסמטיים, הליכוד כבר מזמן לא סופר. מבחינה היסטורית וזהותנית, הליכוד הוא לא מפלגה ש"מייצגת" מזרחים; הליכוד הוא במובנים רבים ביתם הפוליטי.
הנזיפות הטהרניות במתפקדי הליכוד על שהעמידו רשימה שראשיה אינם "עממיים" מספיק, מחטיאה את העיקר. במפלגות אחרות ה"נבחרת" היא בעצם "פסאדה" - דימוי חיצוני המסווה מאחוריו ממסד קפוא וגרעין מצביעים אליטיסטי. לליכוד אין צורך בכך: הממסד שלו ומצביעיו שלובים זה בזה; המזרחים והפריפריות אינם "מיוצגים", הם חלק אינטגרלי מהממסד המפלגתי ומשדרת הניהול במוסדות המפלגה; הם משולבים כבר יותר מחמישה עשורים בניסוח האתוס הליכודי ובעיצוב התרבות הפוליטית של המפלגה. סניפי הליכוד בעיירות הפיתוח ובשכונות שוקקים חיים עוד משנות ה־70 וכך מרכז המפלגה, מוסדותיה, אירועי ה"ליכודיאדה" (שעד לא מזמן נהנו ללעוג להם בכינוי "ערסיאדה" או "צ'חצ'חיאדה"), הבחירות הפנימיות: טווח המעורבות וההשפעה שיש לגרעין הליכודי־מזרחי בפוליטיקה הישראלית הוא בלתי מוגבל, והעמיד יחסי שותפות שאין דומה להם במפלגות המרכזיות בישראל.
אבל הביקורת על "הרשימה האשכנזית" של הליכוד לא נגמרת בטהרנות של בעלי תשובה; היא כבר בגדר אדנות אוריינטליסטית. מה הציפייה - שבתמורה לפרצוף מזרחי ברשימה ינטשו מצביעי ליכוד את תפיסות עולמם האידיאולוגיות ויפנו עורף לעמדותיהם המדיניות והכלכליות? ומה המטרה - להתסיס אצל מזרחים זעם ולעורר בהם תחושת נבגדות, עד שאולי ישקלו להצביע לשמאל, כנקמה? הו, האירוניה: בסוף שנות ה־70 חששו תועמלני המערך מ"הצבעת מחאה" והזהירו את המזרחי הרגשן שעם כעס לא הולכים לקלפי. היום לוחצים יורשיהם על בלוטות הזעם, ומתפללים שהמזרחים ייעלבו מספיק כדי להצביע להם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו