סכנה: נסיגה גנץ־צדדית

באוקטובר 2018, שלושה חודשים לפני שבני גנץ הודיע על הקמת מפלגתו, פרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי תוכנית מדינית חדשה, שעליה עמלו אנשיו במשך שנתיים. מאחורי הקלעים ליוו את המלאכה שלשה רמטכ"לים לשעבר: משה (בוגי) יעלון, גבי אשכנזי ובני גנץ. מי שיעיין בנאומו "שובר השתיקה" של גנץ מלפני כשבועיים ובקווי היסוד של התוכנית, יתקשה למצוא הבדלים: סימון גדר הביטחון כתוואי היפרדות לצד המשך הבנייה בגושי ההתנחלויות; בקעת הירדן בשליטה ביטחונית מלאה; הבטחת חופש הפעולה של צה"ל בשטחי שומרון ויהודה והשארת עניין ירושלים ל"שלב הסופי". אלא שתוכנית המכון - עם רוח גבית של גנץ ועמיתיו - קבעה עיקרון נוסף: ההתקדמות לא תותנה בהסכמה פלשתינית. אם לא תהיה כזאת, ישראל תתקדם בעצמה, בגיבוי בינלאומי.

מזכיר משהו? "אם יתברר כי אין דרך להגיע לשלום בעת הזו, נעצב מציאות חדשה" - מנאום גנץ ב־29 בינואר - דומה ל: "צריך לקחת את לקחי ההתנתקות ולממש אותם במקומות אחרים" (גנץ ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע שעבר). רוח דומה עולה גם מדבריו של אלון שוסטר, ידידו של גנץ, לשעבר ראש מועצת שער הנגב. באוקטובר 2015 שלח שוסטר לתושבי המועצה שלו סיכום דברים שגנץ נשא בפני תושבי גבים. גנץ, מתברר, עקבי בגישתו זה כמה שנים: "אנו לא נהיה עבדים של הגורל; אנחנו נקבע מה יקרה כאן. לא נוכל להחליט במקום השכנים שלנו, שמתחמקים מלקיחת אחריות, אבל אנחנו חייבים לקחת אחריות על עצמנו, על החיים שלנו". 

גם אם נעשה לגנץ הנחה ונקבל את דבריו כי אצלו "לא יהיו פעולות חד־צדדיות הנוגעות לפינוי יישובים", הרי הוא לא מסתייג מצעד חד־צדדי שאינו כולל פינוי יישובים - למשל, נסיגה מחבלי ארץ בלתי מיושבים והעברתם לפלשתינים. 

עמיתו של גנץ למפלגה החדשה, משה יעלון, תיאר בדיוק מוקפד (בספרו "דרך ארוכה קצרה") את הקריסה הביטחונית שבאה לאחר ההתנתקות - אותה "התנתקות" שגנץ אינו מסתייג ממנה ומתאר כ"מהלך חוקי", שבוצע "בצורה טובה". יעלון סיפר כיצד הפכה עזה לחמאסטן; כיצד נחשפו הדרום ואזורים אחרים בארץ לטילים ארוכי טווח; כיצד מוסס המהלך החד־צדדי ה"גאוני" הזה את ההישגים המדיניים הקודמים של ישראל; כיצד העניק המהלך "רוח גבית לטרור" וחשף את ישראל לאיומים משמעותיים פי כמה; וכיצד יצרה החד־צדדיות "מפולת מדינית" ונזקים רבים נוספים.

מן הסתם, גנץ שמע על כך מיעלון ישירות, אבל הוא דבק, בניסוחים מתפתלים ומשתנים - בהתאם לזמן ולמקום - במהלכים עצמאיים, שאינם תלויים בהכרח בהסכם עם הפלשתינים.

מדינה פלשתינית כשלעצמה, עם הסכם או בלעדיו, היא סכנה לביטחונה של מדינת ישראל. העברת חבלי ארץ נוספים לפלשתינים - לבד מהוויתור על אזורים שהם כור מחצבתה של האומה הישראלית והליבה הציונית האמיתית שלנו - תסכן את ריכוזי האוכלוסייה ותעניק רוח גבית לטרור בדיוק כפי שאירע בעזה. היא תסייע לרבי טרוריסטים דוגמת סאלח אל־עארורי, ממגורשי עסקת שליט, להגשים את חלומותיהם, שאינם סוד. "ברצועת עזה", ציין אל־עארורי בעבר, "יוצרו רקטות תחת מצור ועל כן", כך העריך, "גם ביהודה ושומרון אפשר להתגבר על כל הקשיים ולייצר רקטות". 

אל־עארורי הוא משל בלבד ופה לאל־עארורים רבים. בשומרון וביהודה קיימים תאי טרור פעילים ורדומים שרק מחכים להזדמנות כדי להגשים חלומות ברוח זו; ואיך שנהפוך בזה, אחרי נסיגה חד־צדדית - השב"כ וצה"ל לא יזכו לאותו חופש פעולה, אשר אפשר להם לסכל רק בשנה שעברה 480 פיגועים משמעותיים.

המהלכים "הגנץ־צדדיים" ימיטו אסון על ישראל, בדיוק כפי שאירע בהתנתקות, וזה עוד לפני שמעריכים ומודדים את המציאות בסרגל ערכים רחב יותר.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו