ציפי לבני לא מפסיקה לכבוש שיאי שפל בחיים הציבוריים בישראל. הפעם פצחה במסע תעמולה שבמסגרתו מוצגות תמונות שעברו התעללות גרפית, מעוותות עד אימה, של ראש הממשלה נתניהו ושרת המשפטים שקד, ועל כל אחת מהן מתנוסס הכיתוב הדרמטי "אויב הדמוקרטיה". כדי להשניא את הדמויות ולגרום למתבונן לפחד מהן, עוצבו התמונות בגוונים מבהילים של אדום ושחור, שכאילו נלקחו מכרזות של סרטי אימה. הגרפיקאים היצירתיים שלה שכחו רק להוסיף לנתניהו קילוח דם הזולג מזווית הפה כדי להעביר את המסר שעיקרו דמוניזציה גסה של הימין. גם שיני ערפד היו משלימות בטבעיות את עבודת ההסתה.
גם אם נתעלם לרגע מהעיצוב המבהיל והמבחיל בכוונת מכוון, הרי שעצם השימוש במושג "אויב" בתיאור יריב פוליטי שנבחר כדין על ידי רוב הציבור - פסול לחלוטין בחברה מתוקנת. המחנה הלאומי מנצח שוב ושוב בבחירות הדמוקרטיות את ציפי לבני ואת חבריה לשמאל. אבל ההכרעה הדמוקרטית הזו אינה מוצאת חן בעיניה, וחוסר האונים המצטבר גורם לה לרדת לתהומות הדה־לגיטימציה. "אם לא בוחרים בי", זועק המסר מן התמונות, "הרי זו סכנה לדמוקרטיה!"
בפקולטה למדעי הדמוקרטיה מייסודו של השמאל הישראלי - בדיוק כמו באקדמיה של אחיו הגדול, השלטון הקומוניסטי הסובייטי - רק תוצאה אחת ראויה להיקרא "דמוקרטית": כשהשמאל מנצח ושולט. כל האחרים, לעומת זאת, הם "אויבי הדמוקרטיה", או בשפה המובנת יותר לקהל התומכים המצטמק של לבני: "אויבי העם".
מדהים להיווכח באיזו קלות פוליטיקאית זגזגנית, המחליפה מחנות, שותפים, מפלגות וגושים בקצב מסחרר, מצמידה כינויי גנאי מכפישים ומבזים למי שמעיזים - כראוי במשטר הדמוקרטי - לייצג נאמנה את בוחריהם ולממש בעקביות את המנדט שקיבלו מהם. מי שמתיימרת להציג עצמה לראווה כמגינת הדמוקרטיה, מתגלה כגדולת המסיתים והמפלגים. כשהיא מכנה את ראשי המחנה הלאומי "אויב", יש בכך כדי לעורר את כל האסוציאציות המזוהות עם הביטוי, עד כדי קריאה לאלימות, שהרי את האויב עוצרים בכל מחיר, גם בכוח, הלא כן?
הסגנון החזותי של מסע התעמולה הזה הולם להפליא את התוקפנות המילולית שלו. הדמויות של נתניהו ושקד עברו לא רק רטוש ומסננים של צבע; הן עובדו באופן שנוטל מהן כל ממד אנושי. נדמה שגם בכך פועלת ראשת מפלגת התנועה על פי ספרי ההדרכה של פרופגנדה טוטליטרית. המבט במודעות שלה מעורר מייד מגוון רגשות, שהמכנה המשותף ביניהם הוא דה־הומניזציה של האובייקט המצולם. בדיוק כך הציגו תמיד את היהודים במודעות של ארגונים אנטישמיים; כך גם בדיוק מציגים את הישראלים בפרופגנדה של תנועת ה־BDS.
אפשר רק לשער את זעקות השבר והזעזוע, אם מישהו בימין היה עושה דבר דומה ללבני ומשתמש נגדה באוצר מילים ודימויים שכזה. תוכניות האקטואליה בטלוויזיה וברדיו היו נמלאות זעקות "הסתה! הסתה!", והיא עצמה היתה מתראיינת כקורבן תחת כל עץ רענן ומקוננת על... סכנה לדמוקרטיה, כמובן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
