שבבים של תקווה

השבוע שר האוצר משה כחלון סיכם עם דני בן עטר, סגן נשיא ומנכ"ל אינטל, ויניב גרטי, מנכ"ל אינטל ישראל, על השקעה במפעל חדש שיוקם בקריית גת. מדובר במפעל לטכנולוגיות חדשות, שיגייס 1,000 עובדים חדשים. החברה התחייבה להשקעה בסדר גודל של כ־40 מיליארד שקלים, שתתפרס על פני חמש שנים. המדינה התחייבה מצידה להשקעה של יותר מ־3 מיליארדי שקלים וגם הקצתה לצורך העניין שטח של 370 דונם ללא מכרז להקמת המפעל החדש. זאת נוסף על מענק שניתן לה לפני כשנה בגובה של 800 מיליון שקלים, כנגד השקעה של 5 מיליארד שקלים שלה התחייבה החברה לצורך הרחבת המפעל בקריית גת וגיוס 250 עובדים. בגין העסקה האחרונה אינטל התחייבה לרכוש מספקים מקומיים מוצרים ושירותים בהיקף של 15 מיליארד שקלים על פני 6 שנים, נוסף על התחייבותה הקודמת לרכישת גומלין מקומית בגין ההשקעה.

כבר כיום אינטל מעסיקה כ־13 אלף עובדים, יחד עם יותר מ־1,000 עובדי מובילאיי. אינטל היא יצואנית ההיי־טק הגדולה ביותר בישראל ומייצאת בכ־4 מיליארד דולר בשנה, שהם יותר מ־7.5% מסך ייצוא ההיי־טק של ישראל, והפעילות שלה מהווה כ־1% מהתוצר המקומי הגולמי. חברת הענק האמריקנית, המעסיקה בעולם יותר מ־120 אלף עובדים, נוסדה לפני יותר מיובל שנים, ופעילה בישראל מאמצע שנות ה־70, באמצעות חברה בת.

מתוקף הסכמים קודמים אינטל משלמת בישראל מס חברות בשיעור של 5% בלבד, כך שמבחינתה הבחירה בישראל לא מפתיעה - כוח אדם איכותי, מענק נדיב, קרקע זמינה, מס נמוך במיוחד - נפרס לה שטיח אדום.

שר האוצר, שבישר ל"ישראל היום" על העסקה מייד עם קבלת שיחת האישור מאינטל אמר, בצדק, "אתה לא יכול לצפות שחברות יגיעו לארץ בגלל הציונות, הן עושות שופינג ומגיעות לאן שכדאי". ואינטל עשתה שופינג בסינגפור, באירלנד ואולי גם במקומות נוספים, אבל בשום מקום לא הוצעו לה תנאים שכאלה. 

 

כמעשה משה

העובדה שחברת ענק בוחרת להתרחב באופן משמעותי דווקא בישראל מרגשת. יש למהלך הזה עוד צדדים רבים שטובים לישראל, אך היא גם מעלה לא מעט תהיות על האופן שבו נבנית כלכלת ישראל בשנים האחרונות. חשוב להדגיש - ההיי־טק הישראלי לא צמח בשל התמריצים של ממשלות ישראל. בכלל, ממשלות בארץ ובעולם נוהגות לנכס לעצמן פיתוחים של השוק ולא להפך. פרופ' מילטון פרידמן ואחריו גם תומאס סואל הדגימו את העניין באמצעות סיפור התהוותו של "חוק חינוך חובה" בארה"ב.

הם הראו שבתי הספר קמו באופן פרטי, על ידי כנסיות וארגוני הורים שונים ורק אחרי שכ־70% מהילדים בארה"ב כבר למדו באופן סדיר בבתי ספר, המחוקקים החלו לקדם חוק שמחייב הורים לשלוח את הילדים לבית הספר. ממשלות ונבחרי ציבור עושים כל שביכולתם לנכס לעצמם מגמות בשוק - זהו חלק מהטבע האנושי, כפי שאפשר ללמוד גם ממעשה משה - לא כחלון - מול עם ישראל, שהתבקש לדבר לסלע שיצאו ממנו מים, אך הוא העדיף להכות בו ולנכס לעצמו את הנס. 

הממשלה צדקה בהורדת שיעור המס על חברות ההיי־טק, מכיוון שכיום ברור מתמיד שכל החברות עושות שופינג בעולם ושיקול המס הוא אחד המרכזיים בבחירת מיקומן. אך הורדת המס על כלל חברות ההיי־טק, או על כל היצואניות, היא מעשה שוויוני. זאת בשונה משיטת המענקים לפי "החוק לעידוד השקעות הון", משנת 1959, שבמסגרתו ניתנים מענקים לחברות נבחרות. בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת היתה סביבה שונה בארץ - שיעור אבטלה גבוה, תדמית נמוכה לכלכלת ישראל וללגיטימציה שלה, מחסור במטבע זר ובהשקעות... בשם כל אלה אולי היה היגיון בעסקאות מהסוג הזה, אלא שישראל 2019 כבר לא שם בשום מובן. אין לישראל מחסור במט"ח, אין בארץ אבטלה, אין בעיית תדמית ואפילו לא מחסור במשקיעים או בעיה אחרת שעשויה להצדיק מענק בסדר גודל שכזה. 

נזכיר שבשנים האחרונות האוצר פעל לגירוש משקיעי נדל"ן מהארץ - הן זרים והן מקומיים, מה שהביא לעלייה חסרת תקדים בהיקף ההשקעות של ישראלים בדירות ברחבי העולם. אם המטרה היא לפתח את דרום הארץ, תוכנית "מחיר למשתכן" עשתה את ההפך, בכך שלראשונה מאז קום המדינה היא מעודדת תושבים מהדרום ומהצפון להירשם להגרלות כדאיות יותר לדירות במרכז הארץ. 

 

נגד ההיגיון הכלכלי

מובן שקל יותר ומהיר יותר להראות תוצאות מעסקת ענק אחת, אך האם זה כדאי יותר למדינה מעסקאות רבות קטנות יותר? האם לא עדיף לנו לראות 30-20 חברות היי־טק שמאכלסות פארק טכנולוגי של 370 דונם בקריית גת? ברור שכן. טיפוח חברת ענק הוא גם טיפוח של סיכון ענק לדרום הארץ ולישראל בכלל. פרופ' עומר מואב יחד עם אסף צימרינג מרחיב בעניין בעבודה שפרסם במסגרת "מכון אהרון למדיניות כלכלית" שבמרכז הבינתחומי הרצליה. בין הטענות המרכזיות נגד החוק לעידוד השקעות הון מציינים החוקרים כי החוק אינו תורם לתעסוקה; הוא משנה את אופן הקצאת העובדים, אך אינו מביא ליצירת מקומות חדשים "יש מאין".

טענה חשובה נוספת, שאינה אינטואיטיבית לנבחרי ציבור ולציבור בכלל, היא שאי אפשר להגדיל את היצוא לממדים גדולים משמעותית מהיבוא. הסיסמה הקלישאתית היא שעדיף שיהיה לנו יצוא אדיר ממדים ויבוא נמוך ככל שניתן, אלא שמבחינה כלכלית לאורך זמן מתקיים איזון בין היקפי היצוא להיקפי היבוא, באמצעות מנגנון שער החליפין. כשערימות המט"ח נערמות בארץ מיצוא שער השקל מתחזק מול יתר המטבעות ובכך האטרקטיביות של היצואנים הישראלים נפגעת. לישראל אין מה לעשות בכמויות של מט"ח חוץ מאשר לייבא באמצעותו מוצרים ושירותים אחרים. כך נוצר האיזון לאורך זמן - שבטעות נתפס כשלילי. חלק מהטעות הזו היא המחשבה שיצוא מייצר יותר מקומות עבודה מיבוא, כשבפועל מדובר בהקצאה שונה של עובדים ותו לא.

מעבודה זו וממחקרים נוספים בעניין של אביחי ליפשיץ וצבי הרקוביץ, שגם הם פורסמו באותו מכון, ניתן ללמוד עוד על הכשלים שמביאים אותנו לתמוך בחוק לעידוד ההשקעות ובהשלכותיו - עסקת המדינה עם אינטל. 

גודל העסקה עם אינטל עלול להביא להשלכות מאקרו לא רצויות, כפי שרואים כיום מההתערבות הגסה בשוק הנדל"ן. את השר כחלון אי אפשר להאשים בחוסר מרץ, בעצלנות או בכוונות רעות. הוא פועל ללא לאות לעשות ולשנות, אך לאורך כל הדרך הוא עושה זאת נגד ההיגיון הכלכלי ונגד השוק.

ההיי־טק הישראלי מושך בשנים האחרונות השקעות זרות בסדר גודל של 10 מיליארד דולר בשנה - מחוץ לחוק לעידוד השקעות, מה שמחדד את שאלת הנחיצות של ההטבה הממשלתית הזו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו