1. מעט לפני שנחתנו בפלורידה, צילמתי את כנף המטוס היפהפייה, בוערת באור זריחת הבוקר מעל האוקיינוס האטלנטי. ענני הכבשים מתחת שימשו תפאורה נהדרת למחזה. איזו התרוממות רוח. האם כך הרגיש איקרוס, כשהמריא עוד ועוד אל השמש, ולא שעה לאזהרות אביו? במיתוס הזה נוטים לשכוח את דדלוס, שידע את שביל האמצע (שביל הזהב הבוער...) והצליח לחצות את הים ולנחות בשלום על היבשה. גם אנחנו. חשבתי על המאמץ האדיר ל(ה)בנות את גנץ; יותר נכון את הדימוי הציבורי שלו. אבל לולא נתניהו, הוא לא היה ממריא יותר מדי. התקשורת מרוממת אותו כ(עוד) תקווה להפלת שנוא נפשה. לא מאהבת גנץ אלא משנאת נתניהו. מה יהיה גורלו של גנץ, כמו זה של איקרוס או של דדלוס?
2. יותר מכל, התחושה העולה ממערכות הבחירות בשנים האחרונות היא, שאיננו עוסקים יותר באידיאולוגיה ולא בחידוד ההבדלים העקרוניים, חלילה; זו הרי "פלגנות, שיסוי והסתה". צריך לעסוק במאחד: "מנהיגות מחברת, מאחדת ומלכדת". אבל אז, מה ההבדל בין רוב המפלגות - האם מישהו מתנגד להורדת יוקר המחיה, לשלום וביטחון, לדירה לכל פועל ובא לציון גואל ומלחמת חורמה באויבינו?
המפלגות החביבות על רוב התקשורת מכוונות לאיזה מרכז מדומיין: "לא ימין ולא שמאל", לא בשר ולא חלב, גם וגם, "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ" כדברי החכם בספר קֹהלת. וזה טוב; עשרות מנדטים שברובם השתייכו פעם למחנה השמאל, התניידו ל"מרכז". מהיכן מגיעה השאיפה להציג מרכז מדומיין, שלא סוטה מהנתיב המסומן לו בידי "היועצים האסטרטגיים", ומכיל בתוכו ה־כ־ל?
על נושאים רבים קיים קונצנזוס המקיף כ־70 עד 80 אחוזים מכלל החברה. בשוליים קיימים כ־10 עד 15 אחוזים מכל צד. ובכל זאת, רוב המפלגות משמאל, למעט מרצ, מכנות עצמן "מרכז", למרות שלא כל דעותיהן נמצאות במרכז ההתפלגות החברתית. בסופו של דבר, בכל סוגיה שנויה במחלוקת, יצטרכו גם אנשי "המרכז" להכריע; אבל אז ייתכן שלא יעמדו במרכז. בעיה. רוב הציבור תומך, למשל, בחוק הלאום. ההתנגדות לחוק מעמידה את המתנגד בצד השני. מה עושים? מעמעמים את המסרים ומקווים שהציבור יאכל זאת.
רוב המצביעים למפלגות "המרכז" אינם באמת מרכז; הם הצביעו פעם לשמאל אך רוצים להחליף את השלטון - עניין לגיטימי - ולשם כך יש להעביר מנדטים ממחנה הימין ליריביו. את זה יעשו באמצעות תחפושת ה"מרכז". האם הישראלים לא מזהים את הבלוף? יש לנו דעה כמעט על דבר; אז פתאום יבוא מישהו ויטען לכתר בשמו של מרכז מדומיין עם מסרים כלליים ועם מילת המפתח "פוליטיקה אחרת" - וכולנו נאמר אחריו "אמן"? מה זה מלמד על האופן המעליב שבו החבורה הזאת תופסת את הציבור?
אגב, למה התכוון גנץ באומרו שביטחון עושים במעשים ולא בדיבורים? מדובר במלחמת התדמיות והמסכות ש"היועצים האסטרטגיים" עטפו בה את מועמדם, לאמור: אני יודע כיצד לגרום לכם להרגיש בטוח. אני עושה הכל מאחורי הקלעים, בשקט ובנחישות, למגר את אויבינו. אני לא רברבן. אז כיצד זה מסתדר עם האיומים הפומביים הישירים שלו על רוחאני, חמאס והקוסם הרע וולדמורט? דיבורים.
כנף מטוס בוערת מעל האוקיינוס האטלנטי. האם לשם המריא איקרוס, לפני שנפל?
3. בין השורות, אפשר היה לזהות את בית הגידול הרעיוני של גנץ. הוא האשים את השלטון הנוכחי בגינונים של משפחת מלוכה צרפתית. אח"כ רמז לאיזו מלוכה התכוון: "המדינה זה אני". ובמקביל הצהיר: "לא תהיה הסתה נגד מוסדות המשפט".
מי טוען כיום שמתקיימת מתקפה על בית המשפט? חסידי האקטיביזם השיפוטי. הם מתבצרים מאחוריו, מפני שבאופן הזה אפשר לשמר את כוחה של העילית הישנה ואת ערכיה (השנויים במחלוקת) מבלי שהעמידה עצמה לבחירה בקלפי. הכוח שביהמ"ש הישראלי נטל לעצמו לפסול חוקים, להרחיב את זכות העמידה בבג"ץ (כל אחד יכול להגיש בג"ץ על כל נושא, גם אם לא נפגע ישירות) ולהתערב בנושאים פוליטיים שאינם בסמכותו - הוא חסר תקדים במערב. הוא נובע מהתנשאות עקרונית על האזרחים, שאינם דמוקרטיים דיים ולא יודעים באילו ערכים כדאי להם לדבוק. לכן צריך שהשופטים יקבעו לנו את התכנים של הדמוקרטיה.
זה לא בהכרח משפט. זו התקפה של הדמוקרטיה הפשוטה (שלטון העם) בשמה של דמוקרטיה מהותית. וכשרוצים להפחית מעט מכוחו כדי לשקם את האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון - מזדעקת האוליגרכיה הנוכחית בטענה "פגיעה בשלטון החוק" או "הסתה נגד מוסדות המשפט". כשפרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר, מדבר בגלוי על תפירת תיקים לנבחרי ציבור, או נשיא המדינה ראובן ריבלין, שטבע את הכינוי "כנופיית שלטון החוק" ודיבר במפגיע על כך שתפרו לו תיק כדי למנוע את מינויו לשר המשפטים בזמנו - האם זאת "הסתה נגד מוסדות המשפט", או תוכחה שנועדה לתקן את המצב הבלתי נסבל הזה?
גנץ הזכיר את המלוכה האבסולוטית של לואי ה־14. כדאי לזכור שהמלך הזה ייצג את הנאורות האירופית בזמן שבפועל יישם את רעיונו של אפלטון בדבר שליט פילוסוף יחיד. במקרה הטוב, זאת דיקטטורה נאורה. כיום, העם בישראל לא קובע את ערכיה של המדינה באמצעות ויכוח ודיון ציבוריים המוכרעים בקלפי, אלא קבוצה קטנה של שופטים. זו מורשת אהרן ברק: עילית משפטית העשויה כמעט כולה מעור אחד וחזון משפטי אחד. מה זה, אם לא "המדינה זה אני"?
4. מאז שגנץ החל להתרומם בסקרים, חזר הצבע ללחייה של "ישראל הראשונה" (המכונה "השבט הלבן") בתקשורת, ברשתות החברתיות ובארגוני השמאל (המכונים "ארגוני החברה האזרחית"), וכולם דוחפים לאחד את כל מפקדי הצבא, מפלגות השמאל וארגוניו וכל צבא השמיים כדי להילחם בבנימין נתניהו.
גם אלה שלא רוצים בו, עשויים להודות שמאז שנפל על הממסד הישן בכהונתו הראשונה, והחליף את המשיח היריב - יצחק רבין ז"ל ואחריו שמעון פרס ז"ל - חרג נתניהו מהפרסונה המסוימת האישית, והפך לסמל של ישראל האחרת, איל ניגוח באלה שהתיימרו לדעת מה טוב לה ועד כמה היא "מטומטמת" (כך כינה את בוחרי הליכוד כתבן בעיתון המשפחה המובסת, ולימד שגרבוז הוא תופעה קבועה ולא התבטאות יחידה), בכך שאינה רואה את האור וההיגיון שבבחירת כל המשיחים החיוורים האחרים.
ב־1928 פרסם המשורר אורי צבי גרינברג מסה ספרותית בשם "כלפי תשעים ותשעה" שבה העמיד עצמו כלוחם בודד נגד הממסד הספרותי כולו. תופעה דומה מתרחשת ביחס שבין נתניהו לשאר הממסד הפוליטי, התקשורתי והאקדמי. בשבעים הימים הבאים נצפה במחזה אֶפִּי אדיר ממדים - כמעט תנ"כי - לא על גורלה של ישראל, אלא על הניסיון של שבט המלוכה הקודם להשיב לו את מה שאבד לו: מוסרות השלטון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
