1. פעם זו היתה קריאת עידוד, אבל היום עצוב להגיד - סכנין בדרך חזרה לרדת לליגה הלאומית. זה לא בגלל פער נקודות שאי אפשר לסגור כדי לשרוד, אלא בגלל שהרוח המפורסמת של קבוצת הכדורגל, ובעיקר של העיר - הלכה לאיבוד.
היציעים הריקים, האדישות, תחלופת המאמנים הסיטונית, והמהומות הקבועות בסיום בדוחא. משהו ברקמה הסכנינאית המפורסמת נפרם, ואיננו עוד. וזה מדאיג, כי בתחילת העונה דיברו שם על סגל חזק, על פלייאוף עליון, על כרטיס לאירופה. בעונה שבה המועדונים הגדולים עדיין במשבר, סכנין - שהפכה לעוגן בליגת העל - משלמת מחיר על קבלת החלטות זוועתית, בעיקר בבחירת המאמנים שלה. יוסי אבוקסיס הלך מהם לבלי שוב.
בדקה ה־83 הוחלף גידי קאניוק ונופף לקהל של פ"ת ביציע, שזה אבי לוזון פחות או יותר. אפשר להגיד על לוזון הרבה דברים, אבל המחויבות של האיש למפעל הזה טוטאלית, ולשם כך רתם את האחיין לעמוד שוב על הקווים. פ"ת תשרוד, בגלל שהיא בסופו של דבר אגרוף, הפוך לגמרי מיריבתה המפורקת אתמול.
2. באותה מידה שהיה מדהים לראות את הפועל באר שבע בשיא פריחתה ודהירתה לפסגה בשנים האחרונות, ככה מהפנט לצפות בקריסתה, בחוסר האונים שלה. השיא כנראה היה שלשום, בתבוסה לרעננה, מועדון שהוא היפוכה המוחלט של האלופה היוצאת - נטול מסורת, נטול אוהדים, נטול עיר שעומדת אחריו. רעננה היא פיקציה, שיגעון של כמה אנשים שמחזיקים סקציית כדורגל מעל המים. יום אסונה של באר שבע, היה יום ששונה של רעננה.
סקרי דעת הקהל שמנסים למצוא אשמים בנפילה של האלופה, מחלקים את רוב האשמה בין ברק בכר לשחקניו. אני חושב שהחלוקה מוצדקת. היה ברור שלבאר שבע יהיה קשה לשמור עונה רביעית על התואר, אבל הכישלון במועדון הוא מודיעיני. אף אחד לא צפה את השלכות עזיבתו של טוני וואקמה, הציר המרכזי בעונת האליפות; אף אחד לא הפנים את אובדנו של אליניב ברדה, שירידתו הפתאומית מהבמה הכניסה מערכת שלמה להלם, והשאירה ואקום; המערכת כשלה תקשורתית בפרשת שיר צדק, שהדיה לא נמוגו עד היום - ועוד לא הוסקו המסקנות מהצירוף הסיטוני של שחקני רכש שלא פתרו דבר - אלא יצרו כאוס ותסכול.
אבל בכר הוא מאמן ראוי, והמערכת הניהולית מספיק חזקה, כדי לשבת, לנתח את הכישלון ולבנות את באר שבע מחדש, בדרך לאליפויות חדשות בקרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו