הבוקר ההוא הרגיש רגיל לחלוטין; היו אלפי בקרים כאלה לפניו ואינסוף אחריו. הציפורים צייצו, הרכבות איחרו וברדיו דיברו כרגיל על איזו חקירה של ביבי. ובכל זאת, למרות מראית העין השגרתית, משהו היה שונה.
לא הבנתי אז, אבל היום אני יודע: בבוקר ההוא הסכסוך מת. לא היו לכך סימנים מקדימים. ההפך; אנשים שראו אותו מסתובב קודם לכן מספרים שהכל נראה בסדר. כמו תמיד הוא נהם "בידוד מדיני", "טסונאמייי" ו"מדינה אחת" בתגובה למי ששאל לשלומו, וכרגיל היה עסוק - מנתר בקלילות בין האג, מטה האו"ם בניו יורק, רמאללה ורחוב שוקן. אפילו שלטי רחוב הוא עשה כרגיל, עם "מתגרשים" ו"דמוקרטיה". כמו בימים הטובים.
אבל מי שהכיר אותו מקרוב הרגיש שמשהו אצלו לא כשורה. למרות שהוא עוד הבליח מדי פעם בכותרת הראשית של ה"גרדיאן", ואפילו שמרו לו מקום של כבוד מאחורי חומת התשלום של ה"ניו יורק טיימס", הופעותיו התקשורתיות לא היו כמו בימים הטובים.
התחבולות הישנות לא עשו כבר את אותו הרושם הידוע. אפשר להבין. המהגרים באירופה הביאו סוגה חדשה של טרור רצחני - דריסות, חומרים כימיים, ירי חסר הבחנה ורעיונות נוספים - כך שיידויי האבנים וצליפה ברכבים חולפים, שבהם התמקצע הסכסוך, פשוט לא עמדו בקצב של הדור החדש.
גם את המעט שנותר - כבשת הרש של הפגנות הגדר בעזה - לקחו לו האיראנים והטורקים ותבעו על זה בלעדיות. לגודל הטרגדיה, אפילו מה שהיה פעם המונופול הבלעדי של הסכסוך - מוות מאש צלפי צה"ל - הפך למכה עולמית. התברר ששחקנים אחרים יותר טובים בזה ממנו.
בימים שחלפו, מאז שהתגלתה הגווייה התבררו עוד פרטים. הנתיחה שנעשתה מעל דפי "הארץ" גילתה שאיש לא פגע בו; הוא לא חלה ולא נראו סימני התאבדות. אמנם, גופו לא היה חסון כבעבר, אך עדיין נראה צעיר לגילו; המערכות החיוניות תפקדו כהלכה וכספי הסיוע וההסתה זרמו בעורקיו כרגיל.
לבסוף אזרו אומץ מקורבים אחדים שהודו כי הבדידות הכריעה אותו. אלבום התמונות שנמצא בחדר הטחוב שבו התגורר בפרוור מתאסלם של אוסלו, הכיל את הסיפור כולו.
הנה הוא יחד עם המרד הערבי הגדול; כאן הוא מצטלם עם היטלר; בתמונה אחרת הוא צועד לצד הקומוניזם העולמי ובתמונות רבות מוקף בחברים הישנים: ג'יהאדיסטים, מהפכנים לטינים, כתבים חתרניים ומרצות למגדר. הסכסוך תמיד אהב להיות חלק ממשהו יותר גדול. אז עוד קראו לו "הסכסוך הערבי־ישראלי", ו"סוגיה מרכזית במזרח התיכון". היו ימים.
גם אחרי שהחברים הישנים פרשו, הוא נשאר מסמר הערב, ולמרות שהתחילו לכנותו "הסכסוך הישראלי־פלשתיני" עדיין עמד במרכז העניינים. אבל אט־אט זה השתנה; חבריו התחילו לנטוש, אחד־אחד ובאין רואים. אצל ההוא מלחמת אזרחים, האחר טרוד במשבר מים, ומי שנשאר לו עוד מעט כוח התעסק בשטויות של האייתוללה.
כשעוד ניסה לעורר את תשומת ליבם, זכר לימים הטובים של "ציונות היא גזענות" ו"ההתנגדות האמיצה" באולימפיאדת מינכן, זכה לאותו מבט מוזר של רחמים מהולים בהתנשאות, זה השמור למי שלא מבין שהגיע למסיבה הלא נכונה. הם זכרו לו חסד נעורים, אבל היו להם צרות אחרות, וכשהתחילו לסנן את השיחות, הפסיק לנסות.
גם חבריו בישראל הפנו לו עורף. אמרו שהוא "מרחיק מצביעים" ומצאו חברים חדשים. את מקומו הקבוע בכיכר תפסו כעת "יוקר המחיה", "סכנה לדמוקרטיה" ו"השחיתות הציבורית". החבורה הוותיקה חלפה מן העולם, ביניהם כאלה שזכו לתהילת עולם בזכותו. עכשיו, גם הוא הוכרע.
וכך, נבגד, מנוצל, מחולל, מרוקן ומותש, גופו הכחוש מוטל על המיטה הרעועה שראתה ימים טובים יותר, החזיר הסכסוך את נשמתו לבורא. אבל הוא אפילו לא טרח לקחת אותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
