בסוף ינואר 2013 תקפה ישראל לראשונה על אדמת סוריה משלוחי נשק איראני שיועדו לארגון חיזבאללה. ימים אחדים לאחר מכן התבטא שר הביטחון דאז, אהוד ברק, על התקיפה ואמר: "הזהרנו ולבסוף פעלנו"; רוצה לומר שישראל אכן עמדה מאחורי התקיפה.
בקבלת אחריות ישירה וברורה זו הסיר ברק את מעטה העמימות הדקיק, שאמור היה לעטוף את פעולות ישראל בסוריה. ייתכן שהתכוון לשגר בכך מסר תקיף לסורים ולאיראנים, אך אפשר גם שביקש להניח יסודות ל"מורשתו" כשר ביטחון, בדומה לרמטכ"ל היוצא גדי איזנקוט, שחשף עם סיום כהונתו כי צה"ל תקף אלפי מטרות בסוריה.
מאז ביצעה ישראל עוד מאות תקיפות על אדמת סוריה, רובן ככולן נגד משלוחי נשק בדרכם מטהרן לביירות. כמה פעמים הותקפו מחסנים או מפעלים, חלקם של הצבא הסורי, ששימשו לאחסון או אף לייצור נשק מתקדם לחיזבאללה.
ישראל נמנעה אמנם במרבית המקרים מלקבל אחריות לתקיפות אלו, אבל עמימות לא היתה כאן אלא משחק ב"נדמה לי". הסורים דיווחו כמעט תמיד על התקיפות, גם אם באיחור ותוך העלמת המטרות המדויקות שהותקפו. לעיתים הקדימו אותם הרוסים ואפילו האמריקנים. האחרונים חששו כי יואשמו בקשר כלשהו לתקיפות אלו, דבר העלול לסבך אותם במעורבות במלחמה בסוריה, ולכן מיהרו לגלגל את האחריות לעבר ישראל.
שתיקה ישראלית מסייעת, בראש ובראשונה, להסתיר מהאויב עד כמה הוא חשוף וחדיר בפני היכולות המודיעיניות והמבצעיות של ישראל. היא גם הכרחית למאמץ להימנע מ"להכניס אצבע לעין" של בשאר אל־אסד או של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של איראן, מחשש שקבלת אחריות רשמית של ישראל תדחק אותם לפינה ותאלצם להגיב. כך או כך, בפועל, עמימות לא תמיד היתה.
עמימות פירושה שהצד השני אינו משוכנע שישראל היא העומדת מאחורי פעולה או תקיפה נגדו או בשטחו. דוגמאות אינן חסרות: חיסולם של עימאד מורנייה או מחמוד מבחוח יוחס לישראל. חיזבאללה וחמאס העריכו כי ישראל היא העומדת מאחורי החיסולים, אך ללא הוכחה חד־משמעית נמנעו מלהטיל את האחריות על ישראל ולהגיב.
בהקשר הסורי, העמימות היא אולי נחלת הציבור הישראלי אך בוודאי לא של היושבים מעבר לגבול. גם ללא קבלת אחריות רשמית, שכנינו התייחסו לתקיפות כאל פעולות ישראליות. שורה ארוכה של שרי ביטחון וגנרלים ממילא רמזו שוב ושוב, ולעיתים אף הבהירו, שידי ישראל במעשה.
דווקא משום כך מגוחכת הטענה כאילו ההצהרות שנשמעו לאחרונה בישראל הן שדחפו את האיראנים לעלות מדרגה ולהגיב על תקיפותיה של ישראל. אחרי הכל, באיראן וגם בדמשק אין קובעים מדיניות לפי כותרות העיתונים בישראל. מה שחשוב לאיראנים הוא לא דעת הקהל הישראלית או "דברי הרהב" של מנהיגיה, אלא המציאות בשטח.
ואכן, בשטח הצליחה ישראל בפעולותיה לעכב ואף לבלום את ניסיונה של טהרן להיאחז בסוריה. מכיוון שמדובר באינטרס אסטרטגי איראני ראשון במעלה, טהרן נחושה לשנות את כללי המשחק, בפרט כשהמלחמה בסוריה קרבה לסיומה ויחסי רוסיה וישראל נתונים במשבר.
הגיעה העת להחליף את העמימות, שמעולם לא התקיימה, בהצהרות ברורות שיבהירו מהם הקווים האדומים שישראל לא תניח לטהרן לחצות לעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
