"הגעתם אל היעד", אמר המכשיר באדישות ונדם. הבטתי סביבי. חשכת המדבר לא הסגירה את סודותיה האפלים. שום אור או יישוב לא נצפה לפניי, פרט לאורות מכוניות מתרחקות. "מושלם", חשבתי לעצמי, תפאורה הולמת לשלב הראשון במדבר הבריחה שבו אתחיל את צעדיי כדי "להשתחרר מהמטריקס". הכל התחיל 24 שעות לפני כן, פוסט קטן בפייסבוק, שעסק בשחרור מהמטריקס, לכד את תשומת ליבי. מחשבות על התנתקות מעולם ה"נדמה לי" שבו אנו חיים אינן חידוש, אך שילובן בדיונים על חיים קהילתיים בצירוף שחרור כלכלי ומיני, נשמע לי הזוי בצורה מרתקת.
מאחורי חזות תיירותית של גבינות עיזים ויקבי בוטיק, חלק מחוות הבודדים בנגב מנביטות במדבר גם אפשרויות חיים אחרות. קל להבין מדוע, מול הוד מרחבי הענק, סוגיות הליבה של בית האח הגדול הופכת לזערוריות באנוכיותן. כך, ריקנות מרחבי הנגב העצומים הופכת לבד קנבס ענק, שעליו ניתן לדמיין חברות אדם שונות ומלאות ערך המתקיימות לצד "מאמא אדמה המהממת".
הוראות ניווט בחושך שהווייז עוד לא מכיר כמו "סע בין עצי הזית הכסופים, עקוף את פסלי הדגים", הובילו אותי אל המקום. חדר רחב וריק, אור צהוב חיוור וכיסאות ואן גוך מפלסטיק. מדפי ספרים עמוסים בתערובת של ספרי ניו אייג' מבית רבי נחמן, הרבה ספרי שירה עברית ונוכחות בולטת ליצירת פנחס שדה. סביר להניח שלו היה חי, היה המשורר שכל חייו נכסף אל הרוחני דרך המיני - או להפך כפי שטענו מבקריו - מרגיש בביתו במדבר, בחלל צנוע, רוחני וחושני זה. לאט נקבצו חלוצי החלל הפנוי אל החדר. זוג מהגרים לנגב, שמחפשים חיבורים, זוג שפרש מהכל ועבר לגור במכונית נודדת, צעירים עם תלתלים פרועים ועיניים מייחלות, הייטקיסטים לשעבר, אמנים לעתיד, נוודי
"Wi-Fi" הנאספים לחפש את דרכי השחרור מהמטריקס.
שעתיים של דיונים וארוחה טבעונית העלו שהחוויה המשותפת לרבים מהמשתתפים היא תחושת הפגיעות והאכזבה מהקהילות שבהן גדלו מצד אחד, אך במפתיע, כולם מחפשים לעשות את התיקון על ידי הקמה או התחברות לקהילות חדשות של שוני, שיכילו את שיגיונות היחיד עם הרצון להיות אדם ייחודי ועצמאי, אך עדיין חבר בחברה האנושית - קהילות בודדים.
הפילוסוף הרוסי מיכאל בכטין תיאר את האדם בתקופת ימי הביניים כמי שאף פעם לא חש כמצוי מחוץ לקהילה שבה חי. התופעה הזו הובילה ליצירת הקרנבל כמרחב זמן המאפשר את היפוך העולמות והסדרים בחברה, קרנבל המאפשר מעט "אני" פרטי וגופני, רגע לפני ששוב ייבלע אל ה"אנחנו" הממסדי. כל הדרך הביתה לאחר המפגש, חשתי שעדיין לא הגעתי למהירות ההתנתקות מהמטריקס, אך הרהרתי בשאלה האם עיצוב האדם המודרני כאינדיבידואל רודף תענוגות וייחודיות קיצונית, יצר למעשה מרחב חיים הפוכים מימי הביניים, מרחב שבו חיינו מכוונים להיראות כקרנבל אינסטגרמי בלתי פוסק של מרדף אחר "האני". תהיתי אם ניתן ליצור כיום גם איזה "לבנרק", מרחב קרנבל הפוך, שבו יחול מלוא מבטה הביקורתי של הקהילה על היחיד. דמיינתי קהילה של בני אדם הסגורים יחדיו בחלל אחד לתקופה של כמה חודשים, מבקרים ובוחשים אחד בענייני השני ולא עוסקים בדבר פרט לעצמם. רעיון משונה, חשבתי לעצמי, הרי ברור שבלתי אפשרי למצוא חבורה כה הזויה של בני אדם שיתנדבו לניסוי חברתי מטורלל שכזה.
דרכי השחרור מהמטריקס // צילום: דויד פרץ
"תזדרזו, התור לתערוכה ארוך", אמרה בגאווה אשת המלתחה של מוזיאון תל אביב. אפשר להבין אותה, לא בכל יום עומדים המונים בתור ארוך כדי לראות תערוכת אמנות.
אך התערוכה "זמנים מודרניים" המוצגת במוזיאון תל אביב, אינה עוד תערוכת אמנות. מעבר להיותה אוסף נכבד של קלאסיקות ציור מודרניות מהאימפרסיוניזם ועד הסוריאליזם, התערוכה מסמנת את עידן הולדת המודרניזם האירופי באמנות. קריאת התיגר על הממסד, שהחלה במריחת צבעים וקווים שיצאו מהמסגרת, יצרה בסופו של דבר מהפכה תודעתית שהשפיעה על מיליארדי אנשים ברחבי העולם. בין סלסילת הדגים המרובעים של בראק, וחזון הביעותים מפני העתיד האדום של פול קלה, ניתן למצוא את רגעי ההולדת ואת שורשי התודעה מקדשת חירות הפרט והאינדיבידואליות של האמן בחברה. זו התודעה שאפשרה לאמן את תפקידו כמעצב דעת קהל, המציג את הראייה הייחודית שלו כלגיטימית ומקובלת.
"זמנים מודרניים" מספקת הצצה אל שורשי השינוי החברתי ובו בזמן גם בחינה של תוצאותיו. אך בחינה זו אינה מצויה ביצירות שעל הקיר, אלא בקהל שנקבץ אליה. מעבר להתמוגגות הקפיטליסטית של "אתה יודע כמה שווה הציור הזה של ואן גוך?" או ההזדמנות לעשות סלפי עם פיקאסו, בחינת קהל המבקרים העומד דקות ארוכות הזכירה לי את התורים הארוכים שראיתי בכניסה לקבר הבאבא סאלי. יותר מכל, התור לתערוכה נדמה לי כעלייה חילונית לרגל, כדי להימצא במרחק זכוכית אחת מול כתבי הקודש של המודרניזם, אל מול מעמד הר סיני של החילוניות.
וכאן גם הבעיה. העובדה ש"זמנים מודרניים" מוצגת בתל אביב המתבצרת מעלה במגדלי השחקים, היא בעצם שכנוע המשוכנעים. תערוכה סקטוריאלית וחסומה בפני כל מי שמודר ממנה. על פניו, אין שום מניע שכל מי שירצה יבוא ויקבץ לו מכל רחבי ישראל, יקנה כרטיס וייכנס. אך ההומוגניות של באי התערוכה מבהירה כמה נחוץ להציג תערוכה זו במוזיאון דימונה לאמנות, אך זה לא יקרה מהסיבה הפשוטה שלא קיים מוזיאון כזה בדימונה.
עובדה זו מבהירה כמה צדק הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה כשהבחין שהדרך הטובה ביותר לשכנע קהל לא להגיע לתערוכה אינה על ידי תליית שלט "אין אפשרות כניסה לחרדים/ אתיופים/ אנשי פריפריה", אלא על ידי שכנוע תודעתי שהם בכלל לא רוצים לבוא ולחוות את התערוכה הזו.
לכן אני פונה דווקא אל אלו שלא חשבו להגיע לתערוכה, אלו שחושבים שביקור במוזיאון לאמנות הוא בזבוז כסף ושציור מודרני הוא קשקוש שכל ילד יכול לצייר. לכו לתערוכה, נכסו אותה להיות חלק ממרחב התרבות שלכם ושל ילדיכם. הכירו את כתבי הקודש של המודרניות החילונית ממגע ראשוני, בדיוק כפי שראוי שיכירו את ארון הספרים היהודי. רק כך ה"קשקוש" של הילד שלכם יוכל להיות מוצג במוזיאון תל אביב לאמנות, רק כך תקרעו את השלט שתלוי בראשכם ואוסר עליכם את הכניסה למוזיאון.
ואם אתם כבר במוזיאון, לכו אל קצה הבניין המשונן כדי לראות את התערוכה של האמן "המזרחי" הירושי סוגימוטו. שם, למרבה הצער, התור בכניסה הוא רק לאספרסו בקפטריה הסמוכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו