באחד מסרטוני הזעם האחרונים שלו, איים אהוד ברק על צופיו ש"המולדת בסכנה", שישראל "על סף תהום", ושמערכת הבחירות הקרובה "גורלית לעתיד המדינה והפרויקט הציוני". הוא לא לבד. נדמה שהשמאל התמכר לדרמה. ב־9 באפריל לא רק נכריע "בין דרך אחת לשנייה", אלא נצא ל"מלחמת עולמות של ממש", הודיע אחד מפרשני "הארץ", והסביר ש"בחירות הן גורליות מעצם טבען" - אבל בחירות 2019 יהיו "גורליות מכולן".
השותפים לתחושה זו בוודאי יסכימו גם עם הקביעה כי "מאז קום מדינת ישראל לא היתה מערכת בחירות חשובה כמערכה הזאת", ש"תוצאותיה יחרצו את גורל המדינה". הם ככל הנראה מהנהנים כך בהסכמה כבר יותר מ־40 שנה, כי המשפט האחרון לקוח ממודעה שפרסם המערך בעיתון "דבר" ב־16 במאי 1977. למחרת בערב התחולל המהפך הפוליטי הראשון בישראל.
מערכת הבחירות שקדמה לו, בסוף דצמבר 73', התנהלה תחת ההלם הכבד שהותירה מלחמת יום הכיפורים. אז חששו במערך מהצבעה של "אכזבה וכעס", ומודעות המפלגה הזהירו את הבוחר לבל יתפתה ל"הצבעה של מחאה - הגוררת מדיניות של התבדלות וייאוש". זהו אחד מרגעיו המכוננים של מיתוס ההצבעה למפלגות הימין כהתנהגות רגשית ולא־רציונלית.
אבל ב־77', עם המעבר המסתמן ממערכת פוליטית הנשלטת בידי מפלגה דומיננטית למבנה דו־קוטבי המעמיד שתי חלופות פוליטיות ואידיאולוגיות מובחנות, התווסף ללקסיקון השיווק הפוליטי המיתוס על "בחירות גורליות", שתוצאותיהן יטו את ספינת הציונות לנתיבים מנוגדים. לבוחר הישראלי הוענקה אפשרות ממשית להשתתף בקביעת סדר היום האידיאולוגי של מדינת היהודים.
מאז אותן "בחירות גורליות" ב־77', הפכה ההצבעה בקלפי לגורלית באמת, ואולי אף לדמוקרטית יותר במהותה; היא אכן יכולה להפוך את הקערה הפוליטית על פיה. אבל לקראת יום ההצבעה, הנפת דגל "הבחירות הגורליות" משמשת בעיקר לליבוי תחושת דחיפות, להנעת בוחרים ולניעור אדישים.
גיהינום, לא פחות
אלא שבשמאל הישראלי מתווספת לדרמה גם מנה הגונה של הפחדות. הבחירה הגורלית היא לא רק בין שתי אידיאולוגיות, אלא בין תקומה לחורבן, בין שגשוג לאסון. "כל אדם בר דעת יודע איזה גיהינום צפוי לנו, אם הליכוד והימין בכלל יישארו בשלטון", התנבאה לאחרונה צביה גרינפלד ב"הארץ", וח"כ מרב מיכאלי הבטיחה בטוויטר שרק מפלגתה תוכל "לבנות מחורבות הדמוקרטיה את מדינת ישראל מחדש". "עתיד ישראל בסכנה מוחשית", קבע מאמר מערכת ב"הארץ" לפני כארבע שנים, לקראת בחירות 2015. הניסוח משתנה, אבל המסר נותר זהה: הצבעה למפלגה שתסלק את הימין מהשלטון, פירושה הצלת המדינה, לא פחות.
הפחדה, כשיטת תעמולה, בוודאי אינה בלעדית לאף אחד מהצדדים. גם המחנה הלאומי מסמן את "עליית השמאל" כ"סכנה למדינה", ומזהיר מאיומים ביטחוניים או מאי־יציבות כלכלית. עד היום גם זכור סרטון "הערבים נוהרים לקלפיות" של נתניהו, שנועד להפחדה פנים־מחנתית בימין, ולשימוש הקבוע בסוגיה האיראנית כדי להלך אימים על הבוחר.
כיצד מצליחים לתחזק את המיתוס? כניסה לקלפי, בתום הבחירות הראשונות, 1949 // צילום: הוגו מנדלסון/לע"מ
אלא שבעוד בימין "מקפידים" ללכת על הפחדה בעיקר מפני גורמים חיצוניים (טרור עולמי, אסלאם קיצוני וכדומה) - שהשמאל ככל הנראה לא ערוך להתמודד איתם - בצד השני הפכה האימה לחלק מתפיסת המציאות, אם לא למרכיב בזהות הקולקטיבית; היא נמזגת לתוך האמונה העמוקה ש"בלעדינו" המדינה "הולכת פייפן", שניצחון הימין פירושו צעד נוסף לקראת האבדון והחורבן הסופיים. זו לא אותה המדינה. "לא רק שאלה הבחירות הגורליות ביותר שידעה המדינה", הזהירה לאחרונה הסופרת איריס לעאל, "אם נתניהו ינצח, הן עלולות להיות הבחירות הדמוקרטיות האחרונות".
זה יכול להיות צונאמי מדיני או חרם בינלאומי, עליית הפשיזם או הדתה, מדינה דו־לאומית או אפרטהייד; משהו מכל אלה - וביום טוב אפילו כולם יחד - יתממש אחרי הבחירות ויביא לחורבנו של המפעל הציוני, לפחות כפי שהכרנו אותו.
מי ראה את האסון?
השאלה המתבקשת היא, כיצד מצליחים לתחזק את המיתוס זמן רב כל כך? פעם אחר פעם מוצגים בפני הבוחר הישראלי תסריטי אימה, ובכל פעם האסון נדחה לקדנציה הבאה. ישראל גולשת כבר יותר מ־40 שנה על מדרון חלקלק; אבל הגליץ' האחרון, הקטלני, זה שמחכה ממש מעבר לפינה, ההוא שאוטוטו מגיע - אף פעם לא בא. לעת עתה אפשר לנשום, עד הבחירות הבאות, עד סרט האסונות הבא.
זו שאלה שבשמאל מתחמקים ממנה כמעט לחלוטין בשנים האחרונות, ואפשר לשער מדוע. לא רק שישראל לא ניצבת בפני משבר כלכלי או מדיני בטווח המיידי, היא גם מגלה סימני שגשוג ביחסי החוץ, בכלכלה ובתחומים אחרים. במישור האידיאולוגי חווים הישראלים פריחה: המפה התקשורתית נעשית בהדרגה פלורליסטית יותר, חממות ההגמוניה הוותיקות - באקדמיה ובמשפט - נפתחות בהדרגה לקולות חדשים, ואפילו השדה התרבותי אינו הומוגני כבעבר. את התנועה הגדולה הזו, שרבים בישראל מזהים כאמנציפציה מרעננת, מסמן השמאל כסדקים מבשרי קריסה. אבל בחוויה היומיומית, לא רק שהמדינה והדמוקרטיה אינן קורסות תחת הימין, דומה שהן אפילו משגשגות.
אפשר לטעון שזהו מנגנון השלכה (פרויקציה); החוויה הפרטיקולרית של קריסת ההגמוניה ואובדן השליטה על מרכזי ההשפעה, מיוחסת לחברה כולה. אפשר להבין את זה כחלק מהפסיכולוגיה הפוליטית של מי שהורדו מכיסאם; עשרות שנות הגמוניה בלעדית הרגילו את השמאל לחשוב, ובצדק, ש"העם זה אנחנו".
אלא שבעוד שהדור העכשווי כמעט לא מתייחס לפער הקבוע, המתמיד והעקבי שבין ההפחדות למציאות, בוגרי מהפך 77' דווקא הרבו לעסוק בו. ערב בחירות 1981, תיאר הסופר אהרן מגד ב"דבר" איך ניסה לשכנע ידיד שארבע שנות שלטונו הראשונות של הליכוד היו "גן־עדן של שוטים", והזהיר אותו ש"מכאן והלאה תתחיל ההידרדרות הגדולה במדרון - בכלכלה, בביטחון, ביחסי חוץ, בחירויות אזרחיות, בחינוך, בקנאות דתית".
"גם לפני ארבע שנים עשיתם כך", ענה לו בן שיחו, "הפחדתם! פשיזם עליך, ישראל! חורבן! יסתמו את הפיות! אי־אפשר יהיה לדבר!... מה קרה, סתמו לך את הפה?" מגד נותר לרגע חסר מענה. ידידו, איש תנועת העבודה, זעם על רטוריקת ההפחדה חסרת התוחלת של מפלגתו. "אתם לא מבינים שאנשים פוחדים יותר מן המפחידים, מאשר מאלה שבהם מפחידים אותם?", שאל בהתרסה והטיח: "גם הפעם תפסידו בגלל זה!"
1977, 1981... 2019. אותן שיטות ההפחדה, בדיוק אותם האיומים. זו כנראה, למרות הכל, אותה המדינה. והחבר של מגד, אם עודנו כאן - האם היה מתריס גם היום בפני נביאי החורבן "גם הפעם תפסידו - בגלל זה"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו