אובאמה ופומפאו בקהיר: בין שני נאומים

ב־4 ביוני 2009, בשלהי עידן נשיאותו של חוסני מובארק, ביקר נשיא ארה"ב הקודם, ברק חוסיין אובאמה במצרים, ונשא את נאום קהיר המפורסם. בקריאה נרגשת ל"התחלה חדשה", בישר אובאמה על "תפנית" במדיניות האמריקנית וביחסיה עם העולם הערבי־אסלאמי: לא עוד תכתיבים, הצהיר, אלא קבלת רצון העמים, מתוך הבנה שביסוד השיקולים הרציונליים של בני האדם עומדות מטרות זהות של צדק, שוויון וחוק. 

הפרספקטיבה ההיסטורית אינה מיטיבה במיוחד עם החזון שהציג אובאמה, שתוצאותיו האזוריות והעולמיות מתבררות כהרסניות. היה זה ניסיון לולייני, ובמקרה הטוב תמים ורומנטי, להשוות תרבות כוחנית ונעדרת פלורליזם, החותרת במוצהר להשלטת האסלאם על העולם - לתרבות החופש, הסובלנות והדמוקרטיה המערבית. 

ביסוד האסון ששטף את אזורנו עומדת גישתו הגרוטסקית של אובאמה למושג ה"רציונל", כלומר המאמץ להציג ערכים כחירות, שוויון האישה, חינוך, כלכלה וחתירה לצדק, כאבני היסוד של ההיגיון המפוכח והאובייקטיבי המנחה את כלל אומות העולם, ולפיכך מוביל את כולן לשאיפות דומות. לשיטתו, לא מדובר ברעיונות אמריקניים או מערביים, אלא במשאת נפש אוניברסלית הרוחשת גם בלבבות הערבים והמוסלמים. מסיבה זו אין לארה"ב זכות להתערב ב"חופש" שבוחרים לעצמם, למשל, עמי האסלאם. 

אובאמה תיאר בנוסטלגיה את נופי התבגרותו באינדונזיה האסלאמית, על רקע קריאות המואזין, ובגרותו בשיקגו שבה "שגשגה הקהילה המוסלמית בכבוד ובשלווה". בנאומו, ששיקף רפיסות נוכח ההתגרענות האיראנית, לא הוזכר הטרור הפלשתיני כלל. הנשיא התנה את סיום הסכסוך הישראלי־ערבי בעצירת ההתנחלויות ובהקמת מדינה פלשתינית, שההצדקות לקיומה נכונות ועמוקות, לשיטתו, ממש כמו טיעוני היהודים לביתם הלאומי.

מסריו הנפתלים של אובאמה שידרו חולשה, תמימות, עיוורון וכשל בניתוח המציאות. במבט לאחור, ברור כי עמדותיו אפשרו לכוחות האופל של "האחים המוסלמים" וגרורותיהם (דאעש, אל־קאעידה, חמאס, הג'יהאד) לפרוץ ולחולל כאוס בעולם הערבי. מסריו הרופסים גרמו להתעצמותו של הרדיקליזם השיעי־איראני (חיזבאללה בלבנון, משמרות המהפכה בעיראק ובסוריה והחות'ים בתימן). כך הוסב "האביב הערבי" ל"ביב ערבי" של דם, הרס, ומיליוני פליטים במדינות ערב הקורסות. 

בשבוע שעבר נסגר המעגל ההיסטורי, על אותה במה בקהיר, כשמזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, תקף בנאומו את המדיניות הרופסת וההרסנית של אובאמה. פומפאו הציג את נאום "ההתחלה החדשה" של אובאמה כנקודת המפנה שהביאה להחלשת ארה"ב ובעלות בריתה, לזניחת משטרי מדינות ערב, לנפילת מובארק ב־2011, להפקרת העם האיראני שהתקומם כנגד האייתוללות, לשיקום הטרור האסלאמי, להסרת הסנקציות על איראן, להתעצמותה של המפלצת האיראנית בסוריה, ולשאר האסונות במזרח התיכון. 

פומפאו הבטיח לא־סיסי "כוח לשינוי חיובי": שובה של ארה"ב למזה"ת, גירוש איראן ושלוחותיה וחיסול דאעש. זה אולי לא נאום נוצץ, אבל הוא מבשר חזרה לתפיסת מציאות מפוכחת ובריאה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו