על החירות ועל גזלתה

1. הדיון הציבורי ביחס לבית המשפט העליון רחוק מלהיות משפטי גרידא. הוא כרוך בעבותות עם הדיון על אודות החירות - החירות לחשוב אחרת; ולענייננו: החירות שלנו כאזרחים להחליט בכוחות עצמנו על עתידנו פה בארץ חמדת אבות.

אחזור על הראשונות: החברה האנושית מכילה המון דעות וערכים ורעיונות וכיוונים. קבוצת אנשים החליטה להתאגד כדי להקים מדינה; כיצד ייקבעו הערכים והרעיונות שסביבם ראוי להם להתאחד ומכוחם לפעול ביחד? אפשר למנות מנהיג יחיד שעל פיו יישק דבר, והוא יקבע מה טוב ומה אסור. המנהיג הזה יחבר באישיותו את השלטון ואת החוק גם יחד, ויקבע את כללי המשטר וסדרי ההתנהלות האזרחית. לאזרחים לא תהיה אפשרות ממשית לערער על כך. 

אפשר יהיה לארגן בחירות, אבל לפרלמנט שייצג את האזרחים לא תהיה המילה האחרונה להכריע בדבר הערכים השנויים במחלוקת. זכות הווטו תהיה שמורה תמיד למנהיג העליון, מתוך ההנחה שהוא יודע טוב מכולם מהי האמת, מהם הערכים הראויים וכיצד אמורה מדינה מתוקנת להתנהל. אפלטון, למשל, חשב כך. מבחינתו, הפילוסוף הוא היחיד המואר באור האמת, לעומתנו המוני העם המגששים בחושך המציאות הסבוכה (שלא לומר, חושך הבערות), ולכן במדינה האידיאלית הוא הראוי להיות המלך. מכל מקום, גם שלטון של מלך אידיאלי כזה, הוא דיקטטורה. נאורה, אבל דיקטטורה. 

חסידי בית המשפט העליון מציעים לנו משטר דומה. הם לא מתנצלים על המצב הנוכחי; אדרבה, הוא ראוי בעיניהם, מפני שהחברה הישראלית אינה בוגרת ובשלה דייה להחליט בכוחות עצמה. לשם כך נדרשת התערבות מתמדת של השופטים כדי לשמור שלא נסטה מהדרך. איזו דרך? דרכו של השמאל הליברלי. ומה אם יש מחלוקת על הדרך הזאת? לא אצלם. 

 

2. אפילו חוקר כפרופ' מני מאוטנר, שביקר את בית המשפט, הצדיק בשבוע שעבר את מצב הדברים הבלתי אפשרי הזה, במאמר שבו תקף את ד"ר גדי טאוב (טאוב, הוגה דעות אמיץ, הפך לשק החבטות של "הארץ" על סטייתו המנומקת משורת המקהלה). מדוע? בשל "תנאי הפעולה שבהם מתַפקדת הדמוקרטיה הישראלית החל מיומה הראשון: היותה מאוימת על ידי הלאומיות היהודית והדתיות היהודית". לדידו של מאוטנר, "אצל שתיהן קיימים ערכים מרכזיים, המנוגדים לערכים מרכזיים של הדמוקרטיה הליברלית".

מי שכותב כך לא מכיר באמת את המסורת הדתית בעם ישראל. אנחנו צאצאיו של עם שמעולם לא קיבל עליו את עולו של שלטון אבסולוטי בשר ודם. מאז ומתמיד נלחמנו בעריצות. אפילו עם אלוהים לא הפסקנו להתווכח ולערער על סמכותו. מלכי ישראל לא היו מלכים אבסולוטיים כמו באירופה או כמו במדינות האסלאם. הם היו ראשי האזרחים, מפקדי הצבא, מנהלי המדינה, אבל לא עריצים. מול המלך עמדו הנביא או חכמי ישראל שייצגו את המוסר ואת הרשות המחוקקת. המלך היה תלוי בהסכמת העם, שמעולם לא קיבל כמובן מאליו את הקביעה, ש"אלוהים בחר" במאן דהוא למלוך; היה עליו לקבל את הסכמת העם. 

גם לאחר שגלינו מן הארץ, התנהלנו בתוך הקהילות הרבות של עמנו באמצעות הסכמת הרוב. לא רק ועד הקהילה ופרנסי הציבור, אלא אפילו רבניו ופוסקיו, היו תלויים בהסכמת הציבור ובבחירתו. הדמוקרטיה לא היתה ברירת מחדל עבורנו, אלא עיקרון מכונן, גם אם לא כינינו אותה בשם הזה.

 

מסורת יהודית של התנגדות לעריצות. "המשתה האחרון של בלשאצר" של רמברנדט

 

3. מדוע מאוטנר מניח שהאיום הוא חד כיווני בלבד - מצד הלאומיות והדת על מה שהוא מכנה "הדמוקרטיה הליברלית" - הרי לנגד עינינו רואים איום הפוך! חלק מחסידי "הדמוקרטיה הליברלית" הזאת מתנגדים ללאומיות היהודית ולמסורת הדתית. להתנגד זה בסדר, משום שזה חלק ממלחמת הדעות בעמנו מאז ומעולם. הבעיה היא, שהשופטים מנצלים שלא כדין את הסמכות שהפקידו בידיהם האזרחים - שרובם המוחלט תומך בלאומיות ובמסורת הדתית - כדי לפרק את הרעיונות האלה ולהצר את תחולתם בשם עקרונות שנויים במחלוקת.  

דמוקרטיה היא מסגרת, משטר שלתוכו מכניס הציבור ערכים ורעיונות. הוא עושה זאת באמצעות "שיח שוויוני המתקיים בין האזרחים על חייהם המשותפים". מי משתתף בשיח? "לא רק פוליטיקאים שנבחרו בבחירות, אלא גם מוסדות לא נבחרים: התקשורת, האקדמיה, מכוני המחקר, ארגוני החברה האזרחית וגם מערכת החינוך והאמנויות". אלה דברים שכתב מאוטנר עצמו, לפני שסתר את עצמו בהמשך. 

השיח הזה חיוני לדמוקרטיה, אבל הוא יכול להתקיים רק באמצעות דיון ציבורי, חינוך ושכנוע שלאחריהם מצביעים ומחליטים - בעד או נגד. בית המשפט לא יכול לכפות עלינו את דעתו, משום שהוא לא יודע טוב מאחרים, לאן נכון לכוון את הספינה הציונית. הוא גם לא מוסמך לכך. אנחנו, האזרחים, הפקדנו בידיו את הסמכות לשפוט ע"פ החוקים שחוקקנו בכנסת. חסידי בית המשפט מזהים "דמוקרטיה" עם "ליברליזם" מסוג מסוים בלבד, כזה שערכיו עשויים להתנגש עם הליברליזם כפי שאחרים - חכמים לא פחות - מבינים אותו. בקיצור, קבוצה מסוימת החליטה שערכיה הם הקובעים וחתמה את הדיון, מכיוון שבידה הכוח לעשות זאת.

4. בסופו של חשבון, מאוטנר מגיע לתירוץ הסופי המצדיק את גזלת ריבונות הציבור בידי "שומרי הסף": "פניה של הלאומיות היהודית מאז 1967 הם פניו של הכיבוש, שכל הווייתו מנוגדת לדמוקרטיה, ושבשנים האחרונות הוא מסגל לעצמו סממנים של אפרטהייד". נהרות של דיו לא יספיקו לגנות את הדברים השגויים האלה, שקנו אחיזה בקרב העילית הישנה, שהעמידה את עצמה על עיקרון מכונן אחד: הכיבוש. לשם כך אימצה מינוחים שקריים שאין להם קשר אמיתי עם ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה. 

פרסמתי מאמרים רבים הסותרים את תיאור המציאות הזה. נישאר כעת בדיון העקרוני: גזלת החירות של האזרחים לקבוע את עתידם, מוצדקת בשמה של פרשנות מציאות שנויה במחלוקת התלויה בתפיסה אידיאולוגית ופוליטית מסוימת. הטענה הזאת במיוחד ממחישה את הטיעון העיקרי שלי: כך בדיוק עושה בית המשפט כמעט בכל סוגיה הניגשת לפתחו - מחיל ערכים הטרונומיים (כאלה שהגיעו מחוץ לבית המשפט, עם השקפת העולם הפוליטית והאידיאולוגית האישית של השופטים) על החברה הישראלית, באמצעות "פרשנות תכליתית" של לשון החוק, בלי להתחשב בדיון הציבורי ארוך השנים שהביא לחקיקת החוקים. 

"הפרשנות התכליתית" שעושה בית המשפט לחוקי הכנסת, היא הפקעת רצון המחוקק לטובת (או: לרעת) הדעות המוקדמות האישיות של השופט שאִתן הגיע לדיון. במילים אחרות, השופטים ממציאים חוק חדש באמצעות פרשנות, החותרת תחת לשון החוק הנוכחי. הם מכנים זאת במילים יצירתיות יותר, אבל זאת המשמעות: אתם, נציגי הציבור, יכולים לחוקק מה שתרצו; אבל אנחנו השופטים נקבע מה כוונת החוק, אפילו נגד הצהרת המחוקק! כך גזלו מאיתנו את החירות. 

 

גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו