דעו מאין באתם

פירוק המחנה הציוני אינו סופה של מפלגת העבודה, גם אם כרגע נראה הישגה מהבחירות ב־2015 (24 מנדטים בראשות יצחק הרצוג ובשותפות עם "התנועה" של ציפי לבני) געגוע רחוק. העבודה, שהקימה את המדינה ואת מוסדותיה והפכה אותה לפלא של ממש, אינה תופעה חולפת נוסח "ד"ש" של 1977 או "הגמלאים" של 2006, אשר פרצו בסערה לעולמנו, כבשו מקום של כבוד בכנסת, ונעלמו כלעומת שבאו. כמו הסוציאליסטים בצרפת, הלייבור הבריטי או האוסטרלי, השבדי או הנורבגי, או כמו המפלגה הדמוקרטית בארה"ב ורבות אחרות, היא כאן כדי להישאר. 

התנועה המייצגת את המאבק המתמיד לצמצום פערים בחברה והבטחת רשת ביטחון סוציאלית באמצעות המדינה, המאמינה בכך ששלום אינו בלתי אפשרי ושלאומנות קיצונית היא סכנה איומה - לא תיעלם. היא יכולה להצטמק, עלולה להפסיד בבחירות, אבל גם להתאושש ולעשות חיל.

מי שינסה להציג את התמיכה בעבודה כהידרדרות מתמשכת אל התהום, יכול להיות פיוטי מאוד, אך יחטא לאמת. ב־1996, בבחירות הכפולות לראשות הממשלה ולכנסת, ניצח הימין בראשות נתניהו את השמאל בראשות שמעון פרס, בפחות מאחוז אחד. אבל בכנסת זכתה העבודה ב־34 מנדטים, בעוד הליכוד נאלץ להסתפק ב־32. שלוש שנים אחר כך, ב־1999, ניצחה העבודה בראשות אהוד ברק (הפעם במסגרת "ישראל אחת", עם "גשר" בראשות דוד לוי), כאשר הפער האישי לטובת ברק גדול מאוד, ואילו המנדטים שניתנו לסיעה היו 26, לעומת 19 לליכוד.

ב־2003 ניצח הליכוד, ואילו מפלגת העבודה, שרצה הפעם לבדה, נאלצה להסתפק ב־19 מנדטים בראשות עמרם מצנע. שלוש שנים אחר כך, בבחירות הבאות, עמד בראש העבודה עמיר פרץ, והיא זכתה שוב באותו מספר מנדטים, כאשר הליכוד נאלץ להסתפק ב־12 מנדטים, ואילו קדימה, שהספיקה להיעלם בינתיים, זוכה בבחירות.

ב־2009, הפעם שוב בראשות ברק, קיבלה העבודה רק 13 מנדטים, והיה זה מספר המנדטים הנמוך ביותר בתולדותיה, ואילו ב־2013, תחת שלי יחימוביץ', זכתה העבודה ב־15 מנדטים. רק שנתיים אחר כך זכתה ב־9 מנדטים נוספים.

כשהבטיחו - וגם קיימו

בכל חברה דמוקרטית יש גורם שמרני־מסורתי, ויש גורם שאינו משלים עם הסטטוס קוו, הנאבק להרחבת זכויות האדם, המאמין בשוויון ובשינוי הסדר הקיים. זו החלוקה האנושית הכללית. עוד לא נולדה דמוקרטיה אמיתית שיש בה רק ימין או רק שמאל, ולכן מפלגות כמו העבודה ומרצ ימשיכו להיות כאן, ורצוי שיעשו זאת כמערך, ולא כשתי מפלגות שונות. 

כאשר מפלגת העבודה הצטמקה, זכו בקולותיה המפלגות הקיקיוניות, וכאשר התרחבה - הצטמקו מפלגות "מרכז" אלו, או שנעלמו בכלל. לאחר פירוק המחנה הציוני עומדת העבודה מול כמה מפלגות המגדירות עצמן במרכז, ואשר מבקשות לקבל את הקולות הניידים. השאלה העומדת בפניה היא כיצד להבטיח שמירה על כוחה במסגרת הצד המרכז־שמאל של המפה, וכיצד להבטיח את גודלו של הגוש כולו כדי למנוע מן הימין להקים את הממשלה הבאה (למרות שהוא בטוח בניצחונו, וכבר מדבר על כך שהקואליציה הנוכחית תמשיך גם בקדנציה הבאה).

בדרך כלל ניסו ראשי מפלגת העבודה להציג עצמם כאנשי מרכז. זה לא היה מצג שווא. בעיניהם הם היו אנשי דרך המלך, שלא היו כמותם לייצג את האינטרס האמיתי של מדינת ישראל ולשמור על ביטחונה. הניסיון של הימין להציגם כאנשי שמאל הרגיז אותם, משום שהם לא ראו את עצמם ככאלה. עבורם השמאל הציוני שהקים את המדינה היה הזרם המרכזי בחברה הישראלית, כשאלו שמשמאלו היו קומוניסטים, או קבוצות קטנות של שמאל שהדגישו (בעיני מנהיגי תנועת העבודה) את הצדק הערבי יותר משייצגו את האמת הישראלית. מימין הם ראו את מנחם בגין ואת יורשיו - אנשים שייצגו לאומנות ופופוליזם, הבטיחו הבטחות שמעולם לא התכוונו לקיים, וליבו שנאה לאחר ביודעם עד כמה השנאה מושכת קולות. השנים הארוכות שבהן נמצא הימין בשלטון, אפשרו לו לצבוע את הזרם המרכזי (לפחות בעיני עצמו) בצבע אדום עז, שלא היה צבעו האמיתי מעולם, והוא מצא עצמו מכחיש את ה"האשמה" ונמלט ממנה, בהצלחה חלקית מאוד.

ההצלחות הפוליטיות שהביאו את העבודה לראשות הממשלה לאחר מהפך 1977, התרחשו כאשר הבטיחו הבטחות קונקרטיות שנבעו מתפיסתה האידיאולוגית. כך, למשל, פרס הבטיח ב־1984 להציל את ישראל מן התהום הכלכלית, והוא אכן מימש זאת פחות משנה לאחר שנבחר, באמצעות "התוכנית הכלכלית". יצחק רבין הבטיח, ב־1992, להגיע להסכם עם הפלשתינים "בתוך שישה עד תשעה חודשים", והוא אכן מימש זאת, באמצעות הסכם אוסלו, ושינה את פני האזור. ברק הבטיח, ב־1999, לצאת מלבנון בתוך שנה מהקמת ממשלתו, והוא עשה זאת בלי ששום חייל צה"ל נפגע, בתוך פרק זמן קצר משהבטיח.

להכין יין רק מענבים

מערך עבודה־מרצ בראשות אבי גבאי צריך להרים את דגל הסוציאל־דמוקרטיה, ולומר בצורה הישירה והפשוטה ביותר את אשר על ליבו. במקום להיכנס לקרב על זירת המרכז, במקום לחזר אחר ההתנחלויות והמתנחלים, במקום להשלים עם ההדתה הפושה, הוא יכול להרשות לעצמו להיאבק על דגליו. להבטיח את ביטול החוקים הלאומניים הפופוליסטיים שנחקקו בהשראת הבית היהודי ובעלי בריתו בליכוד, אשר ביקשו להפוך את ישראל לדמוקרטיה בלתי ליברלית. המערך החדש יצטרך להבטיח כי שיתוף הפעולה הבלתי ישיר עם חמאס בעזה יהפוך לשיתוף פעולה ישיר עם ההנהגה הפלשתינית הלגיטימית ברמאללה, תוך מאמץ עליון להבטיח גבול בינינו לבין הפלשתינים.

אני יודע. זה לא יהיה פשוט. אבל כדאי לזכור את הסיפור הישן של בעל היקב המשפחתי: כל השנים מהלו הוא ובניו את היין במים, ובמשך השנים החלו הקונים להתרחק מהם. כשהיה על ערש דווי, התכנסו הבנים סביב מיטתו, ובקול נחלש והולך הוא סיפר להם את סודו: "אפשר לעשות יין גם מענבים בלבד!" •

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו