"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות..." בהדגשה רוטטת סיימה המורה לספרות להקריא, הורידה את הספר והביטה בעיניים נוצצות. מקיף עירוני בבאר שבע, אי אז בשלהי שנות השמונים, ומעל ראשינו נתלתה השאלה, מה אתם חושבים?
אפילו זבובי טרום האביב פסקו לרגע מחיזורם המסבסב ונצמדו בדממת כנפיים למקומם. דרך החלונות הגדולים קדרו עננים מאחרים בשמי המדבר, ובחלל הכיתה התעבה השקט למבוכה הולכת וגדלה. "חליוה, מה את אומרת?" פנתה המורה לתלמידה שישבה בשורה הראשונה, כמחפשת דרך להתיר את סבך השתיקה.
שפתיה של חליוה רטטו לרגע. המוסללת שהצליחה להיחלץ ממגמת מזכירות עם מוח חד, עשתה את המסלול מעלה אל הכיתה העיונית כעוזרת נלהבת למורים. הפעם חליוה שתקה, נלחמת בעצמה באיזו דרך תשיב למורה. לבסוף, מאי שם במעמקי ראשה פקע עמוד קיטור והתפרץ החוצה - "המורה, תגידי, מה אכפת לי החנה גונן הזאתי? מה לי ולמדרובה הזאת? מה יש לה זאתי? כל היום מיכאל, מוות וחלומות על ערבים? מי זה האנשים האלה? למה אני צריכה ללמוד את השטויות האלה?" הכיתה צהלה, המורה עמדה נעלבת ברעש הגדול. "שקט", זו ספרות גדולה! אל תדברו כך!"
***
עשרים שנה לאחר מכן, נכנסתי פזור דעת ומילים למשרד מזכירת המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, ועמוס עוז עמד שם. יפה הבלורית וטוהר המילים רכן מעל מכונת צילום משרדית עם משקפיים בידו וניסה לתפעל אותה - לשווא. הוא היה אליל הפוסטרים הבלתי מעורער של כל המורות לספרות באשר הן, מבאר שבע ועד דאון טאון שנגחאי, ואני פרחח ספרות מתלמד.
כל כך הרבה היה לי לומר ושום מילה לא יצאה מפי. כדי לחלץ את שנינו ממבוכת מכונת הצילום, סיפרתי לו על ההיתקלות הראשונה שלי ביצירתו, אי אז במקיף בבאר שבע. כשעוז שמע את תשובתה של חליוה, מילא צחוק גדול את פניו. "צדקה", אמר בקול סמכותי ומשועשע, "אך אם המילים שלי הצליחו להרגיז אותה כל כך, כנראה עשיתי משהו טוב".
אי אפשר שלא לאהוב כותבים שמסיפוריהם נבנית. גם אם תהרוס ותשפץ את כל החלל הפנימי, תמיד תהיה לכוד בתבניות ההכרה שאותם בנאי ספרים קדמונים הניחו בך מילה אחר מילה, כאבני הבניין שמהן נבנו מגדלי נשמתך. לאורך השנים יצירתו של עוז היתה לי ארץ. קראתי את ספריו בשקיקה. התייחסתי אליה, באותה מורכבות שעוז התייחס למדינת ישראל - "גם כשלא סבלתי אותה, אהבתי אותה".
כשקראתי את "פה ושם בארץ ישראל", קיוויתי שעוז יראה אותי, את חיי, את משפחתי וחבריי, כחלק מהפסיפס הישראלי מרובה הפנים והגוונים. אך כגובה הר הציפייה הערה, כך היה עומק האכזבה, כשדמויות אלו חמקו מבין דפי ספריו שוב ושוב.
***
ענף ספורט חדש התפשט במחוזותינו, קריאת תיגר על ענקים כשהם מוטלים בארון ואינם יכולים לענות. כך התפרשה ועומתה השבוע דמותו של עוז בשדות קטל הפייסבוק ושאר דמויי הארשת החברתית. אך בין כל המהללים והמחללים מעל גופת קיסר המילים, חמקה ההבנה שלא על עוז היתה מוטלת המלאכה לגמור, הוא את שלו עשה והיטב.
במותו הותיר עוז מורשת חרוזי חיים ומוות היוצרים את תמונת ישראל שהכיר מזמנו, מקומו וחייו - ישראל שהיא למעשה מקום אחר. אלו שנלחמים את מלחמות העבר כדי לשנותו, ימצאו רק תסכול. את שהיה אין להשיב, אפשר רק לשכתב.
השבוע קיוויתי שבאיזה חוק טבע מסתורי, כל אנרגיית הריב והמדון בעד ונגד, תיהפך להרהורי מנזר השתקנים. שהדיבור יומר בקריאה, שסופרים בני זמננו לא יחושו בקרב עמם כאנשים אחרים, אלא יהיו נביאים בעירם, מנהיגים בין חברים, שיתברכו באותו קהל קוראים אוהב נפגע ונפעם מסיפורי ישראל היום, ולא של אמש.
כששמעתי שעוז נפטר, חשבתי על חליוה ותהיתי, האם התמוגגה מספרה האחרון והמפעים של איריס אליה כהן? האם דנה עם חברותיה בסיפוריו המורכבים של שמעון אדף, או אולי קנתה את ספר שיריו הנפלא של עמוס נוי כמתנת בת מצווה. קיוויתי שבאיזה מקום, היכן שלא תהיה כיום, יושבת חליוה מול המסך ומקלידה "אני כותבת מפני שאנשים שאני אוהבת, עדיין חיים, אני כותבת מפני שבהיותי ילדה, היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב אינו רוצה למות, אני כותבת כי אני רוצה לחיות".
***
כל מי שגדל בעיר הדרומית ועסק בתרבות הכיר את תלתליו המתנפנפים של יוסף מוסטקי, "חלוץ המוזיקה הדרומית". לאן שלא הבטת והיכן שלא עמדו גיטרה ומיקרופון, ידעת שאם תחכה מספיק זמן, הוא כבר יגיע עם חיוך גדול, ויזמר באמונה שלמה את שיריו היפים על הזמן והמקום.
לאלבום הבכורה שלו משנת 1969(!) קרא מוסטקי בגאווה - "איש באר שבע", בתוכו יכולת למצוא את "זמר נוגה" שהשמועות מספרות שבתקופתו הבאר־שבעית, נחשף קראוס למילות רחל דרך הלחן של מוסטקי ומשם הכל היסטוריה. ב"באר שבע עירי" כתבה תלמה אליגון למוסטקי מילים שביקשו לגשר בין באר שבע עם הגשר הטורקי בקצה העיר, לבאר שבע כעיר האבות.
המילים של אליגון והלחן והביצוע של מוסטקי פענחו את באר שבע כעיר מפגש בין עבר עתיק והווה מתחדש, כעיר שבויה בשבועת האהבה המתמשכת.
כאשר זכתה הפועל באר שבע באליפות המדינה לראשונה בתולדותיה ב־1975, נקרא הזמר העירוני לדגל, והלחין וביצע את שיר האליפות - "הפועל, באר שבע, הי קדימה, הי קדימה, כדורגל טוב נציגה, למקום ראשון בליגה". היום המילים הנאיביות של יגאל פלג, נראות כלקוחות מכוכב אחר. אך הלחן של יוסי מוסטקי התמיר את המילים והניצחון לכלל חגיגה עירונית תוססת, נאיבית וטובה במובנה האמיתי של המילה.
מוסטקי היה ונשאר כל חייו איש שתמיד חזר אל נמל הבית על סף המדבר - באר שבע, עירו. השבוע, רגע לפני שחגג שמונים, זכה יוסף מוסטקי לכבוד ולהוקרה הראויה לכל אדם על מפעל חייו בחייו. מוסטקי קיבל את אות יקיר הנגב מטעם אוניברסיטת באר שבע. שמחתי שמעבר לכל הפרסים שלהם זכה בעבר כאמן, הוכר מוסטקי גם כאחד מחלוצי הנגב, מתוך ההבנה שחלוצים לא תמיד באים עם מעדר או נעלי אדידס, לפעמים יש להם רק גיטרה ושיר. •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו