פרדוקס המחנה הלאומי

מערכת הבחירות מתקיימת בצִלו של פרדוקס בולט. מצד אחד, אין עוד ספק בניצחון המוחץ של עמדות המחנה הלאומי בסוגיות היסוד של החברה הישראלית (ובהתאמה, בריחת פוליטיקאים ומפלגות מזיהוי עם השמאל ועמדותיו). מצד שני, מפלגות רבות מייצגות את הימין, רובן קטנות ועלולות לא לעבור את אחוז החסימה. אפילו מפלגת השלטון העיקרית - המייצגת לכאורה ניצחון רעיוני זה - תראה בהשגת 30 מנדטים הצלחה. 

ההסבר לכך טמון בעובדה הלא מקרית, שבראש מפלגות הימין הקטנות עומדים אנשי ליכוד לשעבר, שעזבו אותו רק בעל כורחם. בנט, שקד, כחלון, ליברמן ויעלון הגיעו למסקנה שאינם רצויים בו, ויצאו לדרך עצמאית בתקווה לפרוץ את אחוז החסימה. אלה כבר לא מקרים בודדים, אלא תופעה ברורה המלמדת על מגמה. האנשים אלה ושכמותם, לא שינו עמדותיהם, כי הם ומפלגותיהם מצויים בהחלט במנעד המדיני־כלכלי־תרבותי של הליכוד. עזיבתם באה מסיבה אחת - הם מצאו שדרכם חסומה, לא בשל קלקולים בהשקפות פוליטיות או בהתנהגות, אלא מפני שהעומד בראש התנועה, בנימין נתניהו, היה נחוש לחסום דרכם. 

כך למשל, כשכחלון רצה להיות שר אוצר או ליברמן - שר חוץ, הם גילו שאין משמעות לאהדה הניכרת שממנה נהנו בליכוד ובציבור, משום שראש התנועה לא יאפשר להם להגיע לתפקידים כאלה כל עוד הם חברים בה. מסקנתם הייתה, שהדרך היחידה שבה יוכלו להתקדם, היא להקים מפלגה נפרדת שתתבסס למעשה על פעילים ועמדות של הליכוד - ובאופן כזה הצליחו להגיע לתפקיד שבו חפצו. 

אף שמקרים כמו של בנט, שקד ויעלון שונים מעט, הדפוס הוא אותו הדפוס; הדרך בליכוד נחסמה; אז פורשים ומתקדמים מבחוץ. גם מצבם של שרים שנותרו בליכוד לא שפר בהקשר זה, לאור העובדה כי לרה"מ חוסר חיבה מובהק למינוי אנשי ליכוד לתפקידים בכירים בממשלתו. בהקמת הממשלה הנוכחית לא ניתן בידי שרים מהליכוד אף אחד מהתיקים הבכירים (חוץ, אוצר, פנים וחינוך) זולת תיק הביטחון. האם אין איש ליכוד אחד היכול לכהן כשר בכיר? 

מצב דברים זה יכול להתקיים בעיקר בשל הנאמנות המסורתית המושרשת באנשי הליכוד לעומד בראש תנועתם. אולם בקרב הציבור, קיימת הסתייגות מגישה זו, וכך קולות רבים מאוד ניתנים למפלגות שהקימו יוצאי הליכוד, בעוד שמפלגת השלטון אינה מצליחה אפילו להתקרב למימוש הפוטנציאל האלקטורלי שלה. 

בבחירות האחרונות השיג הליכוד 30 מנדטים, בעוד שמפלגות הלוויין הליכודיות צברו 27 מנדטים - כמות קולות כמעט שווה! אפילו אם נפחית ממפלגות הלוויין חלק מהקולות, שבכל מקרה לא יגיעו לליכוד, ברור שמאגר הקולות הפוטנציאלי של תנועת הליכוד גדול בהרבה מכוחה האלקטורלי העכשווי, וניתן להעריך אותו בסביבות 50 מנדטים ואף יותר.

כל זה אינו חד פעמי; נראה שהמגמה אף מתגברת. גם חלק ממצביעי מפלגות סקטוריאליות מבוססות, כמו ש"ס והמפלגה הדתית־לאומית עשויים כיום להצביע לליכוד, ובוודאי נכון הדבר ביחס למפלגות המציבות את עצמן במרכז המפה הפוליטית (ונמנעות בהקפדה מזיהוי שמאלי), כמו של לפיד, גנץ ואורלי לוי, שחלק לא מבוטל מתומכיהן באים משורות מצביעי ליכוד בעבר.

וכך אנו צופים עכשיו במחזה אבסורד שאפשר לכנותו: "שש מפלגות מחפשות מחבר", שבו המחנה הלאומי מכלה כוחות במאבקי סרק חסרי ערך אידיאולוגי ממשי. נכון, האחריות למצב זה חלה גם על ראשי מפלגות הלוויין, שהיו יכולים לכל הפחות להתאחד לכדי כוח משמעותי יותר, ואז גם לייצר לחץ על הליכוד להביא לאיחוד כללי במחנה. אבל מוכרחים להודות שהאחריות הראשית עומדת לפתחו של העומד בראש המפלגה, שפועל להרחיקם במקום למשוך אותם לבניית מחנה לאומי גדול.

ד"ר אופיר העברי הוא המשנה לנשיא מכון הרצל בירושלים 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו