בתוניסיה, ערש מהפכות האביב הערבי, הצית את עצמו למוות בשבוע שעבר עיתונאי צעיר, עבד אל־רזאק זרקי, במחאה על קשיי המחיה ולאחר שאיבד כל תקווה לעתיד טוב יותר לו ולצעירים אחרים בני גילו. הוא ביקש ללכת בעקבות מוחמד בועזיזי, שהעלה את עצמו באש בדיוק לפני שמונה שנים והביא במותו לפרוץ "מהפכת היסמין", שמוטטה את משטרו של הנשיא זין אל־עאבדין בן עלי. אפשר גם ששאב את השראתו ממחאת האפודים הצהובים בצרפת. מות העיתונאי הצית הפגנות מחאה בכמה מערי תוניסיה, אך המהפכה המיוחלת לא באה. דומה שהתוניסאים שבעו מהפכות ומעדיפים לדבוק בקיים על פני קפיצה אל הלא נודע.
דווקא את סודאן, שעליה פסח האביב הערבי בראשית העשור, פקדה החודש הסערה. אל רחובות חרטום הבירה יצאו אלפי מפגינים בקריאה לסילוקו של הרודן עומר אל־בשיר בן ה־75, השולט במדינה זה שלושה עשורים. ההפגנות גבו כבר את חייהם של כמה עשרות, אבל מוקדם להעריך אם קרוב הקץ לשלטונו של אל־בשיר. ראוי לציין כי לא פשעי המלחמה שבהם מואשם אל־בשיר בידי בית הדין הבינלאומי בהאג מוציאים את המפגינים אל הרחובות, אלא המצוקה הכלכלית והמיאוס משלטונו, בדיוק כמו במהומות ששטפו את העולם הערבי לפני כעשור.
ברור אפוא שסערות זוטא אלו בתוניסיה ובסודאן אינן מבשרות את בוא האביב, לא במדינות אלו וגם לא בחלקים אחרים של העולם הערבי. במזרח התיכון אין באמת אביב, אמר בשעתו הנשיא הסורי בשאר אסד, אזורנו עובר היישר מן החורף אל הקיץ הארוך והחם. ייתכן שניצחונו של בשאר במלחמה בסוריה ילמד את המערב, המשוכנע כי סופה של כל הפגנה או מחאה בעולם הערבי להביא לדמוקרטיה, אי אלו אמיתות על אודות המזרח התיכון.
חוסני מובארק // צילום: איי.אף.פי
בשבוע שעבר צץ מתהום הנשייה עוד אחד מגיבורי מהפכות האביב הערבי, הלא הוא חוסני מובארק. נשיא מצרים לשעבר הופיע כעד מטעם התביעה במשפטו של איש האחים המוסלמים והנשיא המודח מוחמד מורסי. מובארק הוא כיום אדם חופשי הגם שברור לכל שבמצרים, כמו בכל מדינה ערבית אחרת, יש מקום רק ל"פרעה" אחד.
את משפט ההיסטוריה על אודות מובארק פסק השליט הנוכחי, עבד אל־פתאח אל־סיסי, שקבע כי "מובארק היה בסדר גמור והבעיה היחידה איתו היתה שנותר זמן רב מדי על כיסאו". הבעיה לא היתה אפוא בשיטה ובצורת השלטון במצרים, רמז. סיסי גם הבטיח לבני עמו באותה הזדמנות כי יקריב את חייו כדי שמהפכה דוגמת זו שהפילה את מובארק לא תפרוץ בשנית, משום שהיא הביאה לחורבנה של מצרים.
המציאות בעולם הערבי לא השתנתה. מדינות ערב עודן שטופות נחשלות, אבטלה ועוני, והן אינן מעניקות לאזרחיהן כל תקווה לחיים טובים יותר, בעיקר לא עבור הצעירים, שהם הרוב המוחלט. דומה שהמצוקה אף החמירה בחלוף השנים. אבל מציאות זו שוב אינה מוציאה אנשים לרחובות. אלה נותרים בבתיהם, דבקים בסדר הישן והטוב, ומטילים את יהבם על אותם משטרים דיקטטוריים, על רודנים ומלכים, השולטים בהם זה שנות דור.
האביב הערבי יוחס בשעתו למהפכת המדיה האלקטרונית: התפשטות הטלוויזיה הלוויינית, הטלפון הנייד וכמובן האינטרנט והרשתות החברתיות. אלא שמחוללי שינוי אלה הפכו עתה לשומרי הסף של הסדר הישן. כפי שהפיצו בשעתו את דבר המחאה והמרי לכל פינה בעולם הערבי, הם הביאו כמה שנים מאוחר יותר לכל בית את מראות הכישלון והחידלון, ההרס והחורבן שלהם גרמה המחאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
