1. סלקו את הרעש התקשורתי ובחנו את משנתם של יאיר לפיד, אבי גבאי, בני גנץ, אהוד ברק ועוד טוענים לכתר - לא נמצא הבדלים מהותיים בינם לבין בנימין נתניהו ביחס ליישום מדיניות הביטחון, הכלכלה והחברה. אה, הם טוענים לניקיון כפיים; זה טוב לוועד הבית, לא להנהגת המדינה המסובכת והמאוימת ביותר בעולם. ציבור גדול לא קונה את המלצות המשטרה או הפרקליטות ביחס לנתניהו. זו עובדה, והיא לא מבוססת על עיוורון, אלא ההפך - על התנגדות להכפשה היומיומית נגד ראש ממשלה שהביא את ישראל לעשור המזהיר ביותר בתולדותיה.
מה יגידו, הכלכלה לא טובה? תמיד יש מה לשפר, אבל לא קשה לבדוק היכן היינו עד לא מזמן. מצבו החזק יחסית של המשק קשור לשחרור העקבי שלו משאריות המשק הסוציאליסטי, שחנק את הכלכלה וחסם יוזמות כלכליות. ככל שהמדינה תתערב פחות במשק, כן ייטב. הוסיפו לזה את תגליות הגז ותקבולי המס העצומים שהמדינה אמורה לקבל בקרוב, והעתיד הכלכלי נראה טוב. תודה לאל. ובכלל, מה יכולים לעשות המתחרים טוב יותר בתחום? דיבורים.
הביטחון לא טוב? גם כאן יש מה לשפר, אבל כדאי לזכור היכן היינו בראשית שנות האלפיים, כשאוסלו התפוצץ עלינו. הבדל של שמיים וארץ. המערכה מול איראן מתנהלת בחוכמה ובתעוזה, והיא עקבית. ההישג הגדול הרשום לזכות רה"מ הוא נסיגתו של ממשל טראמפ מהסכם הגרעין המסוכן. המועמדים האחרים לא היו מתאמצים לשנות זאת, וגם לו רצו, ספק אם היו מצליחים.
2. באשר לעזה, מה יעשו האחרים, יפילו את שלטון חמאס וימסרו את השטח על כידוני חיילינו לאבו מאזן? מדוע זה אינטרס שלנו להתערב שם? העובדה שהטרור בשומרון ויהודה לא מרים ראש קשורה לתיקון שנעשה בעשור הקודם, כשצה"ל השתלט מחדש על חבלי הארץ שהפקרנו לכנופיות מחבלים מתוניסיה. נכון לעכשיו, איננו מתערבים בחיי הפלשתינים, אלא נמצאים במעטפת כדי לשמור על עצמנו מפניהם, וכדי לשמור עליהם מפני חמאס, דאעש ומנוולים נוספים. יש להם אוטונומיה מורחבת, וזה מה שיקבלו; לא יותר. ניסינו כבר תוכניות להתאבדות מדינית וביטחונית. למדנו משהו.
בשולי הדברים, כדאי לתהות, כיצד זה, לאחר הניסויים הגדולים, מאוסלו ועד ההתנתקות, כשחשבנו שעשרות אלפי חברי כנופיות חמושים ישמרו על ביטחוננו; כששומעים במפורש את כוונות ערביי האזור שאיש מהם (כולל הח"כים הערבים) לא מסתפק בשומרון ויהודה אלא דורש את כל הארץ; כשרואים את מדינות האזור מתפרקות מהלאומיות המלאכותית שנכפתה עליהן והן חוזרות למבנים היציבים היחידים באזור: עשרות דתות, מאות קבוצות אתניות ואלפי שבטים - כיצד דווקא ערביי שומרון יַחְבְרוּ לערביי יהודה ויתחבקו עם ערביי עזה ויחד יקימו מדינה נורמלית שלא תתפרק? את זה מציעים בשמאל לעשות לא בצד השני של הירח, אלא על גב ההר מול לב המדינה!
3. מכל מקום, למזלנו אין בעתיד הנראה לעין סיכוי להגשמת חזון העוועים הזה. ומכיוון שכך, מה ההבדל בין המועמדים? אכן, בעומק הוויכוח הפוליטי, נמצא מאבק שבטי על ההגמוניה; נציגו של איזה שבט ינהיג את העם. יש לכך השלכות גם על תקציבים וכוח הניתנים לאנשי כל שבט.
זה ויכוח עתיק בתולדותינו. אנחנו מכירים אותו מהמאבק בית שאול לבית דוד; מהיריבות ארוכת השנים בין שבטי הצפון לשבטי הדרום בתקופת הבית הראשון. גם בתקופת הבית השני, במיוחד בממלכת החשמונאים, בלטה היריבות בין מעמד הכהונה, שהשתלט גם על ההנהגה הפוליטית, לבין חכמי ישראל וקבוצות שייצגו את שבט יהודה או בית דוד וטענו למלוכה.
מאז העלייה השנייה בראשית המאה ה־20, ועד לא מזמן, ההגמוניה על המיזם הציוני היתה נתונה בידי השבט השמאלי - מפלגות הפועלים ההיסטוריות וצאצאיהן הפוליטיים. נכון שב־1977 התחולל מהפך פוליטי, אבל הוא לא נתן את אותותיו מייד במוקדי הכוח: באקדמיה, בתרבות ובמשפט.
נציגו של איזה שבט ינהיג את העם? שאול מנסה להתנקש בדוד (גוסטב דורה)
הימין השמרני לא מתלהב ממהפכות, אלא מתנהל באיטיות. התוצאה: תהליך מתמשך של חילופי משמרות בקרב העילית המובילה. התהליך מפעיל כוחות צנטריפוגליים, המעיפים לשוליים כוחות שפעם היו במרכז ההנהגה. חלקים בכוחות שהוזזו קיבלו בלית ברירה את ההכרעה הדמוקרטית, והם מסתערים לכבוש מחדש את מה שעבורם הוא "נחלת אבותם"; לשם כך משכנעים את הציבור ומאיימים שאם לא ישיב אותם להגה הספינה, רע ומר יהיה גורלו, ומפעילים לחץ על מערכות המשפט והחוק כדי לסלק יריבים.
לעומתם, חלק מהכוחות הללו שהועפו לשוליים בתהליך הברירה ההיסטורית, הפך להיות אויב המיזם הציוני. אפשר לראותם בארץ ובעולם, פועלים להכפיש את ישראל באמצעות שקרים ודוחפים את העולם להכריז על ישראל כמצורעת. הם מזמינים אחרים לבוא ולהתערב כאן, כדי "לעשות סדר". גם זה היה בעבר, כשיהודה אריסטובולוס ויוחנן הורקנוס, בניהם של ינאי המלך ושלומציון המלכה, רבו על ההנהגה והזמינו את המצביא הרומי פומפיוס לשפוט ביניהם, מה שהביא לכיבוש ירושלים בידי רומא בשנת 63 לפנה"ס.
4. מבחינה תקשורתית, עושה רושם שהמתמודדים הנוכחיים מסתתרים בצילו של אהוד ברק, שבשנים האחרונות שב לקדמת הבמה הפוליטית, ומסומן כיחיד שעשוי לשכנע את הציבור כחלופה לנתניהו. השבוע פרסם ברק ברשתות עוד מניפסט בסגנון "קול הרעם מקהיר", שבו חזר על ההבלים שהפכו ללחם חוקו של כל מנהיג שמאל ישראלי, שלפיהם בחירתו הדמוקרטית של העם בממשלה שמרנית־ימנית היא "שקיעה אל חזון אפל, לאומני־משיחי וגזעני שמסכן קיומית את הפרויקט הציוני כולו".
מכיוון שלכולנו עיניים ושכל, והמציאות הפוכה לגמרי מדבריו, האם אפשר ללמוד מזה על שיפוט מציאות לקוי אצל ברק? סביר להניח שלא. ברק יודע שדבריו הם הכרזות קרב של מתאגרף בזירה, שנועדו לחמם את יריבו או להפחידו, אך אין בהן ממש. מכיוון שאין הבדל עקרוני בינו לנתניהו, אמרתי לו פעם שהמוטיבציה הבלתי נלאית לחבוט בנתניהו, נובעת מעניין אישי: ברק היה מפקדו של נתניהו בסיירת, והנה הפָּקוּד עלה לאין שיעור על מפקדו. וזה בלתי נסלח. האגו של המפקד גדול מרצונו לשרת את העם. במסורת ההיסטורית של עמנו, זו אינה מנהיגות.
ברק רודף אחרי לא מעט אנשים בשמאל, כדי שיקראו לו לשוב ולגאול את המחנה החבוט. ספק גדול. בעיניי הוא שבתי צבי של השמאל; ברק היה המשיח שנועד להמשיך את דרכו של רבין באוסלו, אבל דווקא הוא טבע את המשפט שקבר את השמאל וכפר בעילת הקיום שלו: "אין פרטנר". האמירה הזאת דומה להתאסלמות של ש"ץ; משיח השמאל התגלה כמשיח שקר. עכשיו חיזרו וקיראו את דבריו על "חזון לאומני משיחי"; מי אמר שאין להיסטוריה חוש הומור?
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
